אילן קדוש, אמיר מוכתרי ואני שיחקנו יחד במכבי חיפה. הגענו פעמיים ברציפות לחצי גמר הפלייאוף ב-2000/01 ו-2001/02. שלושתנו היינו בשביעייה הראשונה של הקבוצה, שחקנים חשובים למדי ברוטציה. גרתי בפ"ת, קדוש בנתניה ומוכתרי רעננה. הקבוצה אמנם העמידה לרשותנו דירה בחיפה לנוח ולשהות בה מפעם לפעם, אבל לא רצינו והעדפנו נסיעות.

היינו נוסעים לאימונים יחד וכמעט תמיד מאחרים. באותה תקופה מוכתרי וקדוש ניהלו חנות דגים בכפר שמריהו. הסידור היה שפעם אני נוסע לרעננה, אוסף את מוכתרי ונוסעים עד לקדוש בנתניה. פעם נוסעים דרך כפר שמריהו, עוצרים, מתכנסים וממשיכים הלאה. ובכל אופן, כמעט תמיד מאחרים.

אפי בירנבוים היה המאמן וגם הוא הגיע לחיפה מרחוק, מרמת גן. אנחנו, בגלל העיכובים בחנות הדגים ההיא, נתקענו תמיד וחוץ מזה אילן היה המפוזר מכפר אז"ר. בדרך נסענו כמו משוגעים, חתכנו מכוניות והגענו לרוממה ובכל פעם המצאנו תירוץ שונה. פעם פקקים, פעם לא יצאנו בזמן, פעם משטרה בדרך, פעם עצרנו לאכול, כל פעם סיפור אחר.

עד שיום אחד קרה לנו פנצ'ר באמת. אחר כך, כל הדרך עד לחיפה, חשבנו מה נגיד לאפי. כבר לא נשאר לנו מה להגיד לו ומה לתרץ, וכל הסיפור נעשה מאוד לא נעים.

הגענו לרוממה. לא ידענו מה לספר לו. מישהו מאיתנו, כבר לא זוכר מי, הציע שניקח איתנו את הגלגל ונראה לו שהיה לנו פנצ'ר אמיתי. הורדנו את הגלגל מהרכב, לקחנו אותו איתנו, גלגלנו על הכביש, טיפסנו ועלינו ללובי של רוממה וכמובן איחרנו מאוד.

כשנכנסנו לאולם עצמו שמענו מרחוק את אפי צועק: "יא בני זונות, מה הבאתם לי את הגלגל עד לפה, מה אתם מביאים לי את הגלגל, ומה עם כל הפעמים האחרות שאיחרתם"?, וכולם התפוצצו מצחוק. היו ימים.

בכניסה הצדדית של רוממה – אני עוד מהעידן של לפני השיפוץ, לא יודע מה קורה שם כיום - היה לובי עם ספות וטלוויזיה. ערב לפני משחק תמיד ראינו וידיאו של היריבה. אפי לא היה טכנולוגי, רחוק מזה. מגיעים לראות, מתיישבים כולם ואפי אומר למוכתרי: 'מוקי, שים פליי בוידאו'. מתחילים לראות, לא עוצרים, רואים וידיאו חלק בלי הסברים ובלי לעבור על התרגילים. באמצע הפיזיותרפיסט או איש המשק שלנו, כבר לא זוכר, מתחיל לנחור.

מוקי מתעצבן ואומר: 'נו, מה זה, אפי, הוא נוחר. זה מפריע'. ואפי סיכם את התקרית: 'עזוב אותו מוקי, תן לו לישון, תמשיך את הוידאו'.

נהג לשבת ביציע, הקואוץ', עם כפכפים וגרביים ומפצח גרעינים. מוכתרי ביקש ממנו פעם גרעינים ואפי שחרר אותו לדרכו: "עזוב מוקי, לא צריך, לכולם יש אותו טעם".