קשה מאוד לכתוב בימים שכאלה, במיוחד על כדורסל. כמו אצל כולם, המחשבות בורחות כל רגע למה שקורה בדרום ובצפון, לחטופות ולחטופים ולכל האנשים שאתה מכיר שהם, או מישהו מיקיריהם, נרצחו, נחטפו או נלחמים כרגע באחת הזירות. כל השאר נראה שולי ולא מעניין, גם אם הוא מאפשר בריחה קצרה מהחדשות.

ופתאום, משום מקום, ארל וויליאמס. ליתר דיוק, הצילום המופתי שלו ושל ג'ורג' מורו (מי???) שפרסם כבוד הנשיא בכדורסלע-הפייסבוק ב-10 בינואר. מי שטרם ראה וקרא - מוזמן לעשות זאת בהקדם. סאגה קטנה אך משעשעת התפתחה לה סביב הצילום, אבל לא עליו התכנסתי לדבר, כי אם על מחשבה אחרת שחלפה במוחי ברגע שראיתי את התמונה, ובמיוחד על רקע 100 הימים האחרונים, בהם פחדים וחששות שונים ממלאים חלק כל כך משמעותי בחיינו: מכל המוני הכדורסלנים שפגשתי לאורך השנים - ארל וויליאמס הוא בוודאות הכי מפחיד.

הוא לא היה הכי גבוה (2.04-2.03 מ' ביום טוב), גם לא הכי מסיבי, אבל אם תחפשו במילון את הערך intimidating - תופיע מייד תמונתו של החבר וויליאמס. ואם לא תופיע, יפוטרו עורכי המילון לאלתר. שילוב של חזות מפחידה באופן טבעי, שפת גוף מאיימת גם כשלא התכוון לכך (והרבה יותר ממאיימת כשכן התכוון), קול שכמו בוקע מבאר עמוקה במיוחד ופתיל כל כך קצר, שלידו דריימונד גרין נראה כמו אמא תרזה. יחידת אבטחה וחיסול של איש אחד היה. ממש כמו שאומר מקס הקוסם (בילי קריסטל) לפזיק (אנדרה דה ג'איינט) באחד הקטעים המפורסמים בסרט "הנסיכה הקסומה". אגב, מי שלא זיהה אף שם במשפט האחרון, עזבו - אתם לא בענף.

כשארל קפץ ליציע של "הפאביליון" במדריד כדי לסגור חשבון עם מישהו שזרק עליו מטבע - שקלתי ברצינות לומר קדיש על אותו אוהד (אובדני, מן הסתם). כאשר שחקנים נכנסו איתו לעימותים מילוליים, שלא לומר פיזיים - לא היה דבר שרציתי יותר מאשר להיות זבוב על הקיר בתוך ראשיהם, כדי להבין מה גרם להם לחשוב "כן, עכשיו אני אריב עם ארל וויליאמס. זה הדבר הנכון והמומלץ לעשותו". כשהוא טבע את המשפט האלמותי "נו באדי פאקס וויז מכבי אין דה יד (אליהו)" - יש לשער שהוא התכוון בעיקר להתעסקות איתו. הנה מדגם קצר אך מייצג, כולל אותו רגע בלתי נשכח במדריד.

לא מעט פעמים צפיתי בו מקרוב, אבל מקרה אחד זכור לי במיוחד: זה היה בעונת 1980/1, אולי 1982/1. אחרי שגבת/יגור התפרקה, עברתי, כמו רוב תושבי העמק, לאהוד את הפועל עפולה/יזרעאל, נציגתו הבכירה של האזור. האולם הביתי (אוהו, עד כמה ביתי!) היה 'גורן יזרעאל' המיתולוגי בקיבוץ מזרע, שהתמלא עד אפס מקום בכל משחק, אבל כשמכבי ת"א היתה מגיעה - לא היה מקום לסיכה כבר שעה-שעה וחצי לפני הג'אמפ.

למי שביקש להגיע מהכניסה הראשית של האולם אל חדרי ההלבשה, היו שתי אפשרויות לעשות זאת: או לרדת לפרקט וללכת לכל אורכו, או לעבור בחלקו התחתון של היציע הגדול, שתמיד היה עמוס באוהדים. באותו ערב, בחרו אנשי מכבי באפשרות השנייה. ראשונים עברו שחקני קצה הספסל, נערי הפוסטר, כפי שאהבו לקרוא להם. משה הרשקוביץ' ז"ל היה שם בוודאות, אולי גם יובל בן מרדכי וברוך סמולר. לא סגור על זה, אבל בכל מקרה לא האנשים שיסעירו את אנשינו יתר על המידה. אחריהם באו חנן קרן, מוטי ארואסטי, לו סילבר ואולסי פרי, שכבר עוררו הרבה יותר התרגשות, שלא לדבר על הרגע שבו הגיח מיקי דרך הדלת. מאות אוהדים נרגשים פשוט חסמו את המעבר וניסו להגיע אל הכוכבים, שרק בקושי רב פילסו את דרכם בין ים הבקשות לחתימות והטפיחות על השכם. מזל שהסלפי טרם הומצא באותם ימים, אחרת ספק אם המשחק היה מתחיל עד רגע זה.

ואז נכנס ארל.

לא נכחתי אישית במעמד חציית ים סוף, אבל באותו רגע - הבנתי את הפרינציפ. המעבר, שרק שנייה קודם היה מפוצץ באנשים, התרוקן בן רגע. האוהדים נסו לצדדים, והוא עבר באמצע ללא שום הפרעה. ילד בן שבע או שמונה שעמד לא רחוק ממני, ומן הסתם לא ידע במי ובמה מדובר, ניסה לרוץ אליו עם פנקס החתימות. צעקת הבהלה של אביו, שבשנייה האחרונה תפס את הילד בחולצתו ומשך אותו אחורה, מהדהדת באוזניי עד היום. זה לא שוויליאמס התכוון באותו רגע לפגוע במי מהאוהדים. הוא פשוט היה, ובכן - ארל וויליאמס.

לא זוכר תופעה כזו. באמת שלא. היחיד שאני יכול לחשוב עליו שהיה כל כך מאיים רק בעצם נוכחותו, ושצפיתי בו אישית ומקרוב, היה מוזס מאלון, עליו השלום. אבל מאחר שזה היה רק משחק אחד, ראוי ארל וויליאמס לבכורה בקטגוריה ייחודית זו.

בקרוב מאוד ימלאו לו 73. בפעם האחרונה שבדקתי, הוא התגורר בניו ג'רזי ועסק בחינוך מיוחד. האירוניה, פנים רבות לה, כנראה. ייתכן שכבר יצא לפנסיה, ייתכן שלא. מה שבטוח - גם כיום, לא תמצאו הרבה אנשים שיקראו עליו תיגר. ואם תמצאו, אל תשכחו לחתום להם על הגבס.

שחר הרמלין