נגמר החלום, חוזר למציאות ולארץ. אבל לפני כן הנה עוד מספר פסקאות.

הופעה מספר 4 - OMD ב-O2 ארינה. שלושה ימים אחרי סימפל מיינדס חזרתי לזירת הפשע לראות לראשונה צמד שגדלתי עליו: אנדי מקלוסקי ופול האמפריז, שעשו מטעמים החל מסוף שנות השבעים וממשיכים להוציא חומרים חדשים גם בשנים האחרונות. ישבתי קרוב. חוויה.

מי שחימם את הקהל עבורם היה הווארד ג'ונס, הבעלים של לא מעט שירים שתפסו חזק בתחילת האייטיז. הוא ותסרוקתו המשונה-משהו לא השתנו, והוא עדיין מסתובב בציבור עם הרעמה הצבועה באמצע והגילוח בצדדים כאילו היה בן 23. יפה לו.

לענייננו - בטריו של OMD שהחל עם "סוביניר" המלודי ונמשך עם שני שירי ז'אן דארק האדירים נרשמו צמרמורת + דמעה. שירים מתקליט שיצא ב-1981. עדיין מדברים אלי, עדיין נוגעים, וכל כך קרוב פתאום. ממש על הבמה מולי. הושט היד וגע בם, בזכרונות, במי שהיית ובמי שהפכת להיות. המוזיקה טובה אלי.

נהרות של סינגלים מוכרים ומצליחים יש להם, אבל לא אתחיל לפרט יען אין לזה סוף. היה נעים להיזכר בשיר מתוך הסרט "יפה בוורוד" - If you leave. לקינוח ניגנו את Electricity, ההצלחה המשמעותית הראשונה שלהם ככל הזכור. נהניתי מאוד. ציון 4.3 מתוך 5 בסולם כדורסלע.

למחרת הגיעה הופעה מספר 5 - 10CC. להקה עוד יותר ותיקה שחוגגת 50 שנים להיווסדה. רויאל אלברט הול הנה אני חוזר. איזה מקום, יאאא אולוהייים. כמו הגארדן של בוסטון, הפאביליון של ריאל מדריד. המכה של המוזיקה בלונדון.

הלהקה משמיעה שיר אחרי שיר ואני לא מתחבר. לא מכיר. לא תופס אותי. אולי התעייפתי? רגע, אתן צ'אנס נוסף. מקשיב, מתמקד. כולם מוכשרים, ורסטיליים, מנגנים על כמה כלים. והנה מצטרף קווין גודלי, חבר הלהקה המקורי שעזב תוך כדי תנועה, ומפתיע את הקהל שלא היה מוכן לזה.

הכל שונה. המוזיקה, ההגשה, הסולואים הארוכים של הגיטרות, הקצב, האווירה. אני נער של האייטיז, אבל כנראה שככה נשמעו הסבנטיז וההבדל ברור מאוד. משיר לשיר זה תופס יותר ויותר. I'm not in love, כמובן, היה הצלחה בקנה מידה עולמי. אחריו מגיע גם "דרדלוק הולידיי" שהיה שיר חזק אי אז בימים. בהדרן הם מגישים את "דונה" ההומוריסטי בסגנון אקפלה. הברקה, הקהל מבסוט והרויאל כולו על הרגליים.

האמת? ממצב של שעמום וקושי להיכנס לאווירה, זו הפכה להיות אחת ההופעות הכי מיוחדות שהייתי בהן. לא מצליח להיזכר באף הופעה דומה או מזכירה. קראתי בלילה שאחרי ההופעה חצי שעה על 10CC והבנתי מי נגד מי ולמה. מסיר את הכובע שאין. ציון 4.2 בסולם כדורסלע ולא גבוה יותר, כי בכל זאת היו הרבה שירים שלא הכרתי והתקשיתי בשלושת רבעי השעה הראשונה.

הופעה מספר 6 ואחרונה להפעם - "הסטרנגלרז", או שמא יש לומר "החונקים". שוב רויאל אלברט הול והפעם כל המושבים על המשטח הוסרו והמקום הפך לרחבת עמידה גדולה וצפופה.

אם הופעה של OMD זו מסיבת להיטים של מוזיקה אלקטרונית, וערב עם 10CC זה מפגן איכויות וכישרונות ורסטילי, "החונקים" פשוט באים לעבוד ונותנים גז מהרגע הראשון. לא נותנים לקהל לנוח, ולא נחים בעצמם. אין רגע דל. פאנק, רוק, עוצמה, איכות, קצב. עובדים. יש להם צליל מאוד מאופיין וגרעין אוהדים נאמן. במלה מודרנית אחת: וואו. 4.6 בסולם כדורסלע.

כהופעה - ללא קשר למספר השירים שהכרתי - זו היתה הטובה מבין השש בחבילת הביקור שלי הפעם. באמת שהיו קרובים לציון 5 נדיר, אבל לא שרו את "מידנייט סאמר דרים", וגם לא את "סטריינג' ליטל גירל" ואת "יורופיאן פימייל" ולכן לא יקבלו ציון מושלם.

היה ל"חונקים" ול-10CC גם את היתרון של רויאל אלברט הול על פני ההופעות האחרות שראיתי במקומות אחרים. להופיע שם זה להוביל 2:11 עוד לפני שהמשחק מתחיל, לקפוץ ל-6:27 ולסיים את המחצית ב-17:47. המשחק נגמר במחצית אמנם, אבל "החונקים" עלו למחצית השנייה וסיימו את ההופעה הזו בניצחון ב-50 הפרש, יותר מכל הופעה אחרת. נקודה על כל שנה שהם קיימים. ותודה לרוחות ולשדים שבתקרת הרויאל אלברט.

ניפרד עם Enola Gay של OMD.