תם ולא נשלם. 11 הופעות בספטמבר-אוקטובר ו-6 נוספות בימים האחרונים - כולן באנגליה, מרביתן בלונדון - מביאות אותי להבין שהתפתח כאן תחביב יקר אבל מרתק ומענג.

לפניכם דירוג ההופעות על פי ציונים בסולם כדורסלע (הרי צריך לעשות משהו בטיסה חזרה, ואת הספר של ג'ים קלהון כבר סיימתי).

הנה הדירוג מהפחות טוב להכי טוב (5 הוא הציון המקסימלי) עם הסבר קצר:

פול יאנג בלאפבורו: למעשה זו לא היתה הופעה אלא ראיון נרחב על הבמה וסיפורים מהקריירה עם מספר שירים מצומצם בליווי אקוסטי. הקול של יאנג רחוק משיאו. ציון: 2.5.

שוגאבייבס ב-O2 Arena בלונדון: ישבתי למעלה-למעלה עם כל בני ה-15 באגף של הכרטיסים המוזלים. טעות של מתחילים. רחוק מדי מהבמה, לא רואים טוב ויש לזה השלכה על הציון. השוגאבייבס לא אשמות, זה אני. קשה להתרשם ככה. ציון: 3.

אל פי באיוונטים אפולו בלונדון: יכולות ווקאליות מרשימות, להיט אחד ענק והשני משום מה לא הושמע. לא מכיר מספיק את החומר, בשלב מסוים היתה לי תחושה שעניין הקול ודמות האנדרוגינוס מוצו. ציון: 3.1.

פיינטד בירדס, הומאז' לסוזי והבאנשיז בדאבלין קאסל, קמדן טאון, לונדון: הלהקה מבצעת שירים של הבאנשיז. האווירה אווירה, הפאב הוא אכן פאב-פאב עתיק מאוד, 60 איש בלחץ באולם הפנימי, בירה כמים והסולנית באמת דומה לסוזי ושרה וזזה כמוה, אבל חיכיתי ערב שלם לשיר Israel והוא לא הגיע. גם את Kiss them for me הם השמיטו וגם את Peek-A-Boo. חוויה שונה מהרגיל אמנם, עם אכזבה בקצה. אגב, מדנס ואיימי וויינהאוס התחילו כאן את דרכם. ציון: 3.2

ה"הוליס" בסלפורד, פאתי מנצ'סטר: עניין שנולד תוך כדי נסיעה, כשהתברר שנוצר פתאום חור בלו"ז. הופעה של זקנים, הייתי בין הצעירים בקהל. קצת קיטשי, קצת ארכאי, אבל מתוקתק ומקצועי בתוספת שניים-שלושה שירים גדולים במיוחד מהסבנטיז. קול טוב ושמור לסולן (הלא מקורי והצעיר יותר מקודמו). ציון: 3.25.

להק שחפים בצ'סטר: באו לעבוד. קצת קר ומונוטוני העייסק, אבל זה לא חדש והם תמיד היו כאלה. סוג של מסר, זהות עצמית. בגדול, נחמד ולא רע, אבל לא ממש התרומם. הביצוע של I Ran היה חזק ותחושת הרגע העילאי ואיתה הלחלוחית החמקמקה לא איחרו לבוא. מהרגעים הגדולים של נסיעת ספטמבר-אוקטובר. ציון: 3.35.

ניק קרשו במנצ'סטר: מקצוען. האולם והכסאות אמנם נראים כמו של אחד הקיבוצים מלפני 60 שנה, אבל האיש יודע את העבודה. שכחתי את "דנסינג גירלז", היה כיף להיזכר מחדש. אחד התקליטים הראשונים שרכשתי קם לתחייה אל מול עיניי. מרגש רוב הזמן. ציון: 3.55.

טופ 10:

ביג קאנטרי בצ'סטר: לא ברור איך הם מצאו סולן עם קול כל כך ייחודי ודומה לזה של סטיוארט אדמסון המת. אולם דחוס, קטן, הופעת עמידה, בירה בלי סוף, והשיר Chance כל כך יפה. עשן באישונים. ציון: 3.6.

דקסיז (לשעבר מידנייט ראנרס) בפלאדיום, לונדון: הכרתי שניים וחצי שירים שלהם, אבל את "קאם און איילין", שיר שטרם פגשתי מישהו שלא אוהב או לר מכיר אותו, לא היה סיכוי שאחמיץ. על הדרך ראיתי סולן כריזמטי ותיאטרלי, יוצר ומנהיג וגם שר, שהפך את האירוע לסיפור שלם ומעניין הגדול מסך חלקיו. ציון: 3.7.

צ'יינה קרייסיס במנצ'סטר: שני חמודים קשקשנים מליברפול, חייכנים, מצחיקים ועם מבטא חינני והרבה שירים שאני אוהב והכרתי. התבגרו יפה וטוב. הופעה קטנה-גדולה עם קטעי קישור, קללות עסיסיות וצחוקים בקהל. הייתי הולך שוב. הופתעתי לטובה. ציון: 3.8

אבבא וויאג' בלונדון: מופע ההולוגרמות. שונה מכל דבר אחר. מכונת להיטים שאינה מסוגלת לאכזב. פה ושם חסרו כמה, אבל אצל אבבא אי אפשר להשמיע הכל יען יש להם המון. הצד הויזואלי הוא חוויה גדולה ועל זה נשען הסיפור כולו. נרשמה עבודה רגליים אינטנסיבית במיוחד שלא היתה מביישת את ימיי הרחוקים במכבי פתח תקווה. ציון: 3.95

"תן סי סי" ברויאל אלברט הול: בחלק הראשון של ההופעה לא הצלחתי להתחבר וחיפשתי את עצמי. בהמשך התאמצתי יותר לכבודם וזה הצליח: טובים מאוד, מגוונים מאוד, שלל סגנונות וביצועים עם אווירת סבנטיז ניכרת. האירוח החד פעמי של קווין גודלי, ממייסדי הלהקה, היה הברקה. הוא שר את Cry המהפנט, אחר כך הגיעו להיטים גדולים נוספים. "דונה" זכה לגרסת אקפלה מצוינת. גדולים בתורה אלה. ציון: 4.

טופ 5:

"או.אמ.די" ב-O2 בלונדון: אוהב אותם. המון שירים מוכרים, גדלתי עליהם. מהנציגים הכי בולטים ועקביים של המוזיקה האלקטרונית ב-40 השנים האחרונות. פול האמפריז הוא החנון, אבל איזה קול מתוק ועדין, יאאא אולוהייים!!! אנדי מקלוסקי שופע ביטחון על אף מראה סוכן הביטוח שלו. שניים שלא נראים כמו כוכבים, אבל אורם מנצנץ ויציב. "סוביניר" ושני השירים על ז'אן ד'ארק (הבתולה מאורליאן) הצדיקו לבדם את כל הנסיעה הזו. נרשמה לחלוחית. ציון: 4.2.

סימפל מיינדס ב-O2 בלונדון: הופעה ברמה. ג'ים קר עדיין עם הקול המזוהה והטוב. סימפל מיינדס היא אחת הלהקות, זמרת הליווי אדירה והשירים כולם טובים ובעיניי, במיוחד, אלה מתוך התקליט "New gold dreams". חלקם מצמררים (אותי). ועם זאת, לא יודע איך להסביר, ציפיתי להופעה שהיא אפילו יותר מזה. גם מקום רביעי ברשימה הוא מכובד מאוד. ציון: 4.3.

הסטרנגלרז ברויאל אלברט הול בלונדון: ארבעה על הבמה, שניים מחלקים ביניהם את עיקר השירה. מיומנים, מקצועיים, הסאונד והקצב חזקים ומרשימים בין אם השיר מוכר ובין אם לא. בין לבין הזכירו לי את North Winds ששכחתי, שיר מצוין. הרביצו כמובן את "גולדן בראון" ו"נו מור הירוז" לצד טובים רבים אחרים, וטובים עוד יותר. חסר לי השיר הקטן והמיוחד "Strange little girl", ועוד יותר ממנו הפריע חסרונו של "Midnight Summer Dream". יצאתי סחוט לטובה. ציון: 4.6.

אקו והבאנימן ברויאל אלברט הול: לא יכול לשכוח את ההופעה הזו. הסולן איאן מקאלוך נתן שם הצגה. הכריזמה נשפכה ממנו, הקול מחוספס ומדהים, המבטא קשה להבנה. מלמל לעצמו בין השירים במבטא סקוטי כבד והפציץ שירים שכולם הוד וחסד ופאר למקצוע ולתחום. שיר שהוא השראה: The killing moon. ציון: 4.75.

ובמקום הראשון: מידג' יור ברויאל אלברט הול: סולן אולטראווקס חגג יום הולדת 70 בהופעה שלו בתחילת אוקטובר 2023, ושר בין השאר את כל שירי התקליט הראשון שלו עם הלהקה. התוצאה: מבול של שירים גדולים בזה אחר זה, והבנה ברורה שלי: זו ההופעה הכי טובה שראיתי בסבב של חצי השנה האחרונה, ואני רוצה לראות הופעות ברויאל כל חודש עד סוף ימיי. מקצוען גדול ועצום מידג', לא נכחיש זאת. ציון: 4.85.

הערה: ההופעה הגדולה שראיתי אי פעם היתה של מדנס, גם היא באנגליה, אי שם לפני שנים באיזור ליברפול, באצטדיון ביפ ישן ובקור. היה מדהים. אין כמו מדנס, וכמו מדנס אין. ציון: 5.

ניפרד הפעם עם אקו והבאנימן, ומיד אחר כך קפיצת ראש מהקור האנגלי לחום הישראלי.