משחק מספר 5, מונאקו נגד פנרבחצ'ה, אלי אוקובו משווה ל-70:70. סקוטי ווילבקין מאבד. לצרפתים נותרו בערך 20 שניות לקלוע כדי לנצח. מה עושה מונאקו עם הזמן - בוחרת את התרגיל הטוב ביותר שעומד לרשותה? מניעה כדור בסבלנות עד שמישהו יגיע לזריקה הפנויה ביותר?

ממש לא, וגם לא ממש.

אוקובו מעדיף לכדרר לבד ולהוריד שעון. 6 שניות לסיום הוא נכנס לטראנס: מעביר את הכדור 6 פעמים בין הרגליים (שלושה כדרורי הלוך-חזור מהירים), מספיק להטות עצמו לאחור בעזרת סטפ-בק מהיר ומשחרר זריקה קשתית לשלוש מול יד מושטת של ווילבקין.

הכדור בחוץ.

בהארכה הפכה מונאקו לקבוצה הראשונה בתולדות היורוליג, שהפסידה משחק חמישי ביתי בסדרת פלייאוף. זה קרה יום אחד מאוחר מדי (מבחינת מכבי ת"א שקיוותה לתסריט דומה), אבל היה ברור שיקרה מתישהו. רצפים מהסוג הזה נשברים בסופו של דבר.

נחזור לאוקובו. נכון, הוא קלע סל במהלך הקודם, אבל עמד על 0 מ-4 לשלוש לפני הזריקה והוא קלע עונתי של 30% לשלוש ביורוליג.

שאלותיי ממקומי הנוח כצופה על הכורסא הן:

הראשונה - זה מה שאתם עושים באימונים במסגרת סימולציות של כדור אחרון במשחק?

השנייה - האם התרגיל מת סופית? תרגיל, תרגיל, נו, הדבר הזה שקבוצה עושה כדי להגיע למצב קליעה הכי נוח וטוב שהיא יכולה לנפק, כתחליף בריא ושפוי לשחקן בודד שיכדרר את עצמו לדעת ויזרוק באופן נואש, אחרי צעד לאחור, מול שומר, אחרי 6 כדרורים בין הרגליים בשש שניות. האם חייבים לחקות NBA בכוח?

נניח שכן, אוקיי. נניח. לא אוהב את זה, לא מבין את זה, לא מתחבר לזה, אבל נניח. אז אם מעדיפים לסיים משחק במהלך הרואי – אולי נמסור את הכדור לגיבור? מייק ג'יימס עמד על 3 מ-5 לשלוש במשחק ו-50% מהשדה בסך הכל – נתונים עדיפים על אלו של אוקובו. ג'יימס הוא הסקורר הטוב בקבוצה. לפני חודשיים הפך למלך הסלים בתולדות היורוליג. שימו את הכדור בידיו ושיביא ניצחון, כמו שמצפים משחקני חיזוק בסדר גודל שלו. איך קורה שהוא עומד מהצד ומשקיף על אוקובו – כבודו במקומו מונח – לוקח כדור אחרון במשחק חמש לפני פיינל פור ושורף את הזמן על מופע לוליינות כושל?

קראו לי מיושן, אבל גם אם היה קולע עדיין הייתי חושב שמדובר בקרקס ולא בכדורסל כהלכתו כמו שאני אוהב ומכיר.