קולגה לשעבר מתחום השיפוט נפטר לאחרונה. לא היה ילד, אבל גם רחוק מלהיחשב קשיש. ענייני בריאות כאלה ואחרים הכריעו אותו, כמו שקורה לא פעם, למרבה הצער. פגשתי אותו לראשונה לפני קרוב ל-40 שנה, כשהייתי שחקן פעיל, ולאחר שהצטרפתי לאיגוד השופטים צוותנו לא פעם יחד. לא היינו חברים קרובים. למעשה, לא הייתי איתו בשום קשר כבר המון שנים. ועדיין, היה עצוב לקבל את ההודעה על מותו. עוד לבנה בקיר ה"הולך ופוחת הדור".

הוא לא היה שופט בכיר. רחוק מזה. את הקריירה שלו כשופט פעיל עשה בעיקר בנבכי הליגות הנמוכות והצעירות. רובכם המכריע מעולם לא שמע את שמו, ומאחר שאני בספק אם הוא עצמו היה רוצה להיחשף כאן בכלל, ובהקשר של הסיפור הספציפי שבהמשך בפרט - נסתפק לצורך העניין בכינוי נ'.

נ' היה איש טוב במלוא מובן המילה. טוב לב, טוב מזג, טוב בכלל. מאלה שקשה עד בלתי אפשרי לא לחבב. הוא מאוד אהב את הכדורסל ואת השיפוט, ולמעט מקרים חריגים ביותר - התייצב בשמחה וברצון לכל משחק אליו שובץ. לצד הנחמדות ושמחת החיים הבלתי נגמרות שלו, הוא היה, איך לומר, טיפוס מיוחד. כזה ש לא פעם רואה דברים בדרך שונה מרובנו, עובדה שבאה לידי ביטוי גם באופן שבו התנהל לעתים על המגרש. שוב, לא ניכנס כאן ל פרטים ולהסברים של מה, למה וכמה. זה לא חשוב וגם לא משנה. נסתפק בסיפור אחד, אמיתי לגמרי, שלעניות דעתי הלא קובעת הוא הכי נ' שיש.

אי שם, בלב שנות ה-90', שובצנו יחד למה שמוגדר משחק חם. סוג של דרבי בין שתי קבוצות שכנות, עם היסטוריה ארוכה של יריבות ספורטיבית עזה, שלפעמים, גם אם לעתים רחוקות, גלשה קצת מעבר למגרש. נ' לא זכה לשפוט יותר מדי משחקים כאלה, ולכן מאוד שמח והתרגש לקראת האירוע.

בשבוע שקדם למשחק, התקשר לא פחות מארבע פעמים כדי לוודא באיזו שעה והיכן אני אוסף אותו, למרות שאף אחד מהנתונים לא השתנה בין שיחה לשיחה.

זה היה בדצמבר או ינואר. תקופה קרה בדרך כלל באותו אזור, אבל אותו יום ספציפי היה קר מהרגיל לעונה, כמאמר החזאים. על גבול המקפיא. "איזה קור!", הוא אמר בשנייה שנכנס לרכב, "איך אפשר לשפוט בקור כזה? זה לא אנושי". "פשוט מאוד: עושים חימום טוב ורצים כמה שאפשר תוך כדי משחק" , אמרתי, "עכשיו, בוא נתרכז במה שהולך לקרות הערב".

הגענו לאולם כ-45 דקות לפני תחילת המשחק, רק כדי לגלות שהטמפרטורות בתוכו לא גבוהות בהרבה, או בכלל, מהקיפאון הכללי בחוץ. אבל לא היה לנו את הלוקסוס להתלונן, גם כי לא היה מה לעשות בנדון וגם כי היתה לנו עבודה. על פי הנוהל הקבוע באותם ימים, השופט הבכיר - במקרה זה, החתום מעלה - היה אחראי לבדוק שהכל כפי שצריך להיות מבחינת המגרש, הסלים, השעונים, איוש המזכירות וכו' , ובעיקר לוודא שלכל השחקנים ישנם כרטיסי שחקן בתוקף, בלעדיהם לא ניתן לעלות למגרש. כל אותו הזמן, תפקידו של השופט השני הוא פשוט לעמוד בגבו למזכירות ועם פניו למגרש, ולהשגיח ששום דבר חריג לא מתרחש. זה הכל.

בעוד אני יושב ובודק את כרטיסי השחקן, רץ אליי מנהל הקבוצה האורחת. "תסתכל שחר, תסתכל. מה הוא עושה???". הרמתי את מבטי מהכרטיסים, רק כדי לראות את נ' מתחמם יחד עם שחקני הקבוצה הביתית: רץ איתם, קולע לייאפים, לוקח ריבאונדים, מוחא כפיים עם כולם, כאילו היה בשר מבשרה של הקבוצה.

זינקתי למגרש, תפסתי בצווארון מעילו ומשכתי אותו לפינת האולם. "תגיד נ' - זהו? איבדת את זה סופית ולגמרי? וואט דה פאק?", צעקתי עליו. הוא הסתכל עליי במבט של מי שבאמת לא מבין מה עשה לא בסדר. "אבל קר לי, שחר, ממש קר לי. אמרת שצריך לעשות חימום טוב לפני המשחק, אז אני מתחמם".

"בטח להתחמם, אבל לא יחד עם הקבוצה הביתית! צא החוצה ותקיף את האולם בספרינט עשר פעמים", עניתי לו. נ' הסתכל עליי במבט מלא שכולו שילוב של פליאה ורחמים. "השתגעת?", הוא אמר, "קור כלבים בחוץ".

נוח בשלום על משכבך, נ', היכן שאתה נמצא יש מן הסתם שופטים טובים ממך, פחות טובים ממך, אבל אחד כמוך - אין.