סטיב בארט!
לא ברור איך הוא חמק לי מתחת לרדאר לאורך כל השנים, אבל זהו: התמקדתי, התרכזתי, ובמאמץ של הימים האחרונים להכניס דמויות נוספות ללינקים של כדורסלע, כמו קני באניסטר לסוסוני היאור, או אדי פיליפס לחיל התותחנים, נזכרתי גם בבארט-האבא, ששיחק במכבי ראשל"צ ב-1993/94. זהו, לכדנו אותו.
האם חבר בחיל התותחנים של כדורסלע חייב להיות מישהו שזכה בתארים, או היה החבר הכי טוב לקבוצה שאפשר לדרוש? לא, לא בהכרח.
האם חבר בחיל התותחנים של כדורסלע יכול להיות גאנר חסר מצפון, שחושב על האחרים רק לעיתים רחוקות ובעיקר עסוק בעצמו ובענייניו? כן, לגמרי יכול.
בארט הגיע למכבי ראשל"צ בקול תרועה, אם להשתמש בביטוי של פעם. זו היתה העונה שאחרי אובדן האליפות החריג של מכבי ת"א בתום 23 זכיות רצופות, מה שנתן תיאבון לחלק מהאגודות האחרות ללכת בגדול ולחפש משקיעים ומאמצים. פיני גרשון, האלוף עם גליל עליון, נשאב לראשל"צ תמורת שכר גדול יותר מאשר גליל הציעה לו, וביקש מההנהלה זרים תותחנים וברמה.
יצחק פרי החל בחישובים לגבי הדרך בה יירש את גליל עליון כאלוף המדינה, וימנע ממכבי ת"א לקום על הרגליים ולהתחיל רצף זכיות נוסף. קווין מגי גויס תמורת סכום שיא - חצי מיליון דולר - ושב לארץ אחרי עונות בצרפת וספרד. לצדו הוחתם כגארד מי שנבחר/הוגדר על ידי המועדון כזר הטוב ביותר ששיחק בראשל"צ אי-פעם: סטיב בארט, ששכרו היה 150 אלף דולר.
היתה תחושה שראשל"צ תלך חזק. בדיעבד התברר, שגרשון לא ממש רצה את בארט מלכתחילה, והסכים, על פי דיווחים, להחתים אותו רק אם תהיה לקבוצה הזכות להחליף את השחקן. הרקע היה לא רק סגנון משחק סולני, אלא גם העובדה שלפני הגעתו לארץ הושעה בארט מהליגה היוונית לצמיתות, לאחר שנתפסו סמים במטען שלו כשחזר מחופשה קצרה בארה"ב אל קבוצתו אז, הירקליס.
בפועל, גרשון ידע מדוע העיסקה הזו לא החליקה לו טוב בגרון. מי שהלך הביתה כבר בינואר 1994, אמצע העונה, אחרי הדחה ברבע גמר גביע המדינה מידי הפועל גבת, היה דווקא המאמן, והכוכב הועדף על פניו. משה ויינקרנץ מונה למאמן, והקבוצה סיימה במקום השביעי המאכזב.
זו היתה קבוצה מבוגרת יחסית בעלת הרגלים מושרשים – מגי היה בן 34, ניב בוגין ודזי בארמור בני 33, בארט בן 31 – ושני הזרים היו עסוקים בעצמם. מגי בכספים הגדולים שקיבל ובדאגה שישולמו בזמן, ובארט בעיקר בנקודות שלו. אסף ברנע, משה ברנר ותומר קרני נתנו כתף, שכם ומותן, אבל קשה לומר שהצוות הישראלי היה חזק דיו כדי להיות חלק מקבוצה אלופה.
ובכל זאת, בכל הקשור ליכולתו כסקורר – ולשם כך הרי התכנסנו - לא היו הרבה מתחרים לבארט בישראל באותה עונה: הוא קלע 25.1 נקודות בממוצע לזכות ראשל"צ, עם אחוזים טובים מכל הטווחים. זה עדיין לא הספיק לו להיות מלך הסלים כאן, כי את דייויד אנקראם מעפולה אחד לא יכול היה לעצור.
משחק השיא של בארט היה נגד מכבי ת"א, הוא קלע 39 נקודות ביד אליהו אבל ראשל"צ לא היתה קרובה לניצחון. בגומלין, ממש בסוף העונה, בארט ומגי היו שותפים לתבוסה ב-35 הפרש נגד מכבי ת"א.
מבט על הקריירה הארוכה שלו מלמד, שבארט לא נשאר אף פעם שתי עונות רצופות באותה קבוצה. פרחח? בעיות של אופי ומחויבות? עוף מוזר? לא צחוק, מדובר בסיפור של 16 שנות נוודות בין מועדוני כדורסל בעולם, ובהן, בין השאר, ארבע קבוצות NBA שונות – מגולדן סטייט לקליפרס, לפניקס ולוושינגטון. שורה של קבוצות חצי מקצועניות מה-CBA וה-USBL, וגם חמש קבוצות שונות באיטליה בטווח של שש שנים. הקבוצה היחידה בה שיחק שנתיים, אם כי לא ברצף, היא טרייסט, איתה גם סיים כמלך הסלים בליגה האיטלקית בעונה השנייה שלו. ולא רק בישראל הוא קלע, באיטליה היו לו 28.4 נקודות בממוצע על פני 155 משחקים בליגה האיטלקית.
קראו לזה פעם מכונת סלים.
עוד לפני כל אלה הוא סיים את אוניברסיטת איונה כמלך הסלים של כל הזמנים, לצד זכייה בתארי MVP כאלה ואחרים ושלל אליפויות והישגים. בין השאר, הוא החזיק בשיא נקודות לעונה אחת, 732, שנשבר בהמשך על ידי הבן שלו, אחד שקוראי כדורסלע הוותיקים מכירים היטב בכינויו "המנוול" – סטיב בארט ג'וניור שהלך בעקבות אביו ולימים הגיע אף הוא לישראל (אשקלון).
האבא והבן יושבים חזק למעלה כאחד מגדולי צמדי הסקוררים המורכבים מאב ובנו בתולדות המכללות, לצד דל וסטף קארי. היכולת המצוינת בקולג'ים לקחה אותו עד ל-NBA כבחירת דראפט של גולדן סטייט בסיבוב השני.
הוא יספיק לשחק 101 משחקים שם, לפני שייזרק מהליגה היוונית, יעצבן את פיני גרשון, יסחרר את הכדורסל באיטליה וייכנס לחיל התותחנים של כדורסלע 25 שנים לאחר פרישתו.
