עוד לפני דימיטריס איטודיס, יאניס ספרופולוס, סטפאנוס דדאס, פוציס קציקאריס ומאמנים יוונים אחרים שאימנו כאן, השם הכי מוכר של מאמן כדורסל יווני בארצנו, ארץ הקודש והחום, היה יאניס יואנידיס.

גם ממרחק השנים לא ברור לגמרי אם יואנידיס היה בעינינו יווני על סמך סך תכונותיו, או אולי סך תכונותיו לימד אותנו להגדיר ולהבין מיהו יווני ככל שמדובר בספורטאי, שחקן או מאמן.

האיש הלך לעולמו לפני כשנה וחצי, הגיע הזמן לכרות לו חלקת קבר ב'לזכרם', אגף ההנצחה של כדורסלע.

מבט מהצד על יואנידיס החזיר לצופה מסר ברור: תשוקתו אומנותו. הוא היה דרוך, חד ומחויב לקבוצה, לקהל ולעצמו עד עמקי נשמתו. נראה שהתפקיד שהיה לו, לאמן קבוצה כמו אריס סלוניקי בשנות השמונים, או אולימפיאקוס בשנות התשעים, כשהכל סביב עדיין כל כך מקומי ולוהט, לפני שהכדורסל התמלא בהמון זרים ובוסמנים, התאים לו במיוחד.

יואנידיס תבע מהשחקנים שלו מה שתבע מעצמו, ובעיקר גאוות יחידה ולויאליות לסמל ולקבוצה. לא פעם הוא עשה את זה בדרכים מפוקפקות ולא מקובלות. הוא העיף בקבוק מים על יורגוס סיגאלאס באחד המשחקים. הוא סטר לאותו סיגאלאס באחד מפסקי הזמן במשחק אחר. הוא צעק על שחקניו, דחף את שחקניו ומעטים היו הרגעים הדלים במחיצתו.

עוד לפני שהתוודענו ברצינות לכדורסל היווני, יואנידיס היה שחקן באריס סלוניקי מהזן שמתחיל ומסיים באותו מקום. 18 עונות רצופות היו לו באריס כשחקן, ועד היום הוא הקלע השני בטיבו עבור המועדון כשלפניו רק ניקי גאליס.

כשפרש מונה מיידית למאמן הראשי של הקבוצה והוביל אותה לאליפות. הוא החזיק בתפקיד עונה אחת בלבד, לפני שעבר לאמן את לאריסה. ברמה האישית מסקרן אותי לדעת למה אימן באריס רק עונה אחת. האם הוא זה שרצה לצאת לראשונה מהמועדון אחרי כמעט 20 שנים שהיה בו, כדי לבדוק איך הדברים נראים במקום אחר?

תוך כדי התקופה בלאריסה הוא קיבל גם את תפקיד מאמן נבחרת יוון לתקופה קצרה, אבל את השם הגדול כמאמן החל לבנות עם שובו לאריס איתה הוסיף שבע זכיות נוספות באליפות וחמש זכיות בגביע היווני. אלה היו השנים של ניקי גאליס ופנאיוטיס ינאקיס, ושמו של המאמן היה ידוע ומוכר בכל מקום.

משם הוא עבר לפיראוס וחתם לטווח ארוך באולימפיאקוס, תוך שהוא מצעיד אותה לארבע זכיות רצופות באליפות יוון. המשחק האחרון שלו כמאמן הקבוצה היה בתום סדרת הגמר נגד פנתינאייקוס ונרשמה בו תוצאה חריגה, 38:73 לאולימפיאקוס. עזב שם בשיא, עזב, היה אומר על זה שליימ'ה לו היה נשאל.

בארץ הוא תואר לא פעם כמקבילה לדמותו של צביקה שרף בשיאו: חדור מוטיבציה, סוער, מוחצן, מייצג נאמנה את המועדונים בהם הוא מאמן, דורש משחקניו את המקסימום ולא מוותר.

ביוון התקיימו מספר מפגשים בין יואנידיס לשרף בשנות התשעים, בתחילה בין אולימפיאקוס (יואנידיס) לאריס (שרף), ובהמשך בין א.א.ק אתונה (יואנידיס) לפאוק סלוניקי (שרף). לעיתונות היוונית שאהבה את הגיצים שיצאו מעיני השניים תוך כדי עבודה, היתה עדנה, דיצה ורינה באותם ימים. הלהט היה בכל מקום.

אבל לא רק זה: עוד חוט מקשר ביניהם היה חוסר ההצלחה שלהם לזכות בגביע אירופה לאלופות בשלל שמותיו לאורך השנים. להגיע לבאר כן, לשתות ממנה לא.

יואנידיס היה בפיינל פור האירופי שלוש פעמים עם אריס, פעמיים נוספות עם אולימפיאקוס ופעם אחת נוספת ואחרונה עם א.א.ק אתונה. זכייה לא נרשמה שם. הנה הרשימה המלאה: ב-1988 הפריעה לו מילאנו בחצי הגמר בברלין, ב-1989 זו היתה מכבי ת"א בחצי הגמר בגנט, ב-1990 ניצחה אותו ברצלונה בחצי הגמר בסראגוסה.

בשנות התשעים עם אולימפיאקוס זה היה קרוב יותר, כשב-1994 יואנידיס הפסיד עם הקבוצה שלו בגמר שהתקיים בתל אביב 59:57 לחובנטוד בדאלונה. שנה לאחר מכן הוא שוב הגיע לגמר, ושוב הפסיד לאותו מאמן שהחליף קבוצה – ז'לקו אוברדוביץ' שעבר בינתיים לאמן את ריאל מדריד, והוביל אותה לזכייה בפיינל פור הביתי במדריד. ביקור פיינל פור אחרון של יואנידיס עם א.א.ק אתונה בפיינל פור 1998 הסתיים בהפסד בגמר לקינדר בולוניה, 58:44, במשחק שהתקיים בברצלונה.

0 מ-6, מפח נפש אמיתי.

לזכותו של שרף, אגב, עומדת קטיעת הנאחס ביורוליג (0 מ-4 במעמדי פיינל פור) וזכייה בגביע ספורטה ב-1992/93 עם אריס סלוניקי, המועדון שהיה פעם של יואנידיס.

המאמן היווני הספיק לשוב לאולימפיאקוס לעונה אחת נוספת לקראת סיום הקריירה. מעניין שבשני מקרים לאחר סיום עבודתו בא.א.ק אתונה ובאולימפיאקוס בסוף שנות התשעים החליף אותו דושאן איבקוביץ', ובשניהם זכה בתארים אירופיים (יורוליג ב-1997 עם אולימפיאקוס, גביע ספורטה עם א.א.ק אתונה ב-2000).

אימון נבחרת יוון באליפות אירופה 2003, שסיימה במקום החמישי, היה המשימה האחרונה שלו, ואחריה נרתם לפרק השני בחייו – עשייה פרלמנטרית במהלכה שימש כשר התרבות והספורט של יוון במשך מספר שנים.

אם יש נקודה שאפשר היה לשנות ולו למען הטעם הטוב, וכדי להוסיף דובדבנים לקצפות של יואנידיס, היא התרחשה ב-1987. אז, כשהוא עומד בראש המעצמה של אריס סלוניקי כמאמן, זכתה נבחרת יוון באליפות אירופה שהתקיימה בהיכל השלום והאחווה בפיראוס, ולעיני 17 אלף צופים ניצחה את ברית המועצות 101:103 לאחר הארכה (40 נקודות לניקי גאליס).

תסריט חייכני ורומנטי היה מציב את יואנידיס בראש הנבחרת ההיא, כדי להעניק לו רגעים אדירים של אושר ונחת. בפועל, מי שאימן את הנבחרת היה קוסטאס פוליטיס שמת, אגב, ב-2018 כשהוא בן 76.

יואנידיס אמנם לא היה שם, אבל לנצח ייזכר כמי ששינה את הכדורסל ביוון. עד לניקי גאליס, פנאיוטיס ינאקיס ויאניס יואנידיס הכדורסל היווני היה משהו אחד, התחלתי, בינוני מאוד. החל מתקופתם הוא הפך להיות משהו אחר לגמרי – יומרני, תחרותי וברמה הגבוהה ביותר באירופה.