לאורך כל הקריירה שלו שמו הלך בצמוד לזה של מיקי ברקוביץ'. מיקי-מוטי, מיקי-מוטי. אמרו שעל המגרש הוא מחפש רק את מיקי, שמה הוא שווה בכלל בלי מיקי.

אבל מוטי ארואסטי, מספר 7 הרבה לפני נייט האפמן, הוא עצמאי בשטח. תמיד היה. נכון שהמספרים שהעמיד אף פעם לא היו יוצאי דופן בשום קנה מידה, ונכון שבנבחרת ישראל למשל אף פעם לא היה לו מעמד כל כך בולט וחזק וקבוע כמו במכבי ת"א, אבל האיש הביא איתו לכל מקום ששיחק, בין אם למילאנו-העיר ובין אם למשחק הליגה הכי זוטר בארץ, זוג ציפורניים שלופות.

הוא שמאלי-בקקט, אם אפשר להגדיר אותו ככה. אחד שכמעט ולא נתן ליד ימין שלו ללטף את הכדור. היתה לו קליעה קצת מג'ייפה כזו, איטית משהו, לא טבעית, טכנית מדי, אבל מפתיעה. כזו שנכנסת מחצי מרחק לעיתים מזומנות. לוחם גדול, משחק עבור הסמל, הניצחון, עם ישראל חי. אם מכבי ת"א היתה אז הקבוצה של המדינה ושיחקה נגד גולייתים ברחבי אירופה, מוטי, בעיקר הוא, היה דוד הג'ינג'י. את תפקיד מלך ישראל הוא השאיר למיקי. יחד הם היו שילוב מנצח.

בשנים האחרונות, כשהרכזים במכבי ת"א הם מקדונלד, ושאראס, והווווווויל סולומון, וביינום, וקאמינגס-מה-קאמינגס ועוד ועוד, שוכחים שפעם עמדת הרכז היתה ישראלית נטו. ופעם, זה ארואסטי. שנים הוא שלט בעמדה בזרוע שמאלית איתנה ונטויה. ובכדרור אובססיבי, נו, לא משהו מיוחד, אבל נחוש.

לעת זקנה עזב, יצא למכבי ראשל"צ, משך עוד קצת זמן איכות בצמרת הכדורסל בישראל וסגר עניין. אחר כך אימן קצת. פה מכבי דרום, שם היה גם משהו עם מכבי רחובות אולי – מי זוכר.

בגדול, ארואסטי לא מחובר היום לכדורסל באופן שוטף, אבל מפעם לפעם קולטת אותו המצלמה ביציעי נוקיה ההיכל ומכבדת אותו באיזה קלוז-אפ נאה. חולקת לו כבוד על כל הימים הגדולים בהם היה אחד הסמלים המרכזיים של מכבי ת"א. היה ועודנו, גם אם יעברו פה עוד עשרים שאראסים, שלושים סולומונים וארבעים ווילביקנים.