ג'יימי ארנולד הגיח כאן לראשונה לקראת סוף התשעים כזר של הפועל גליל עליון. דייויד בלאט, הלוא הוא מאמננו הגולה, היה אז מאמן הקבוצה ושלף את ארנולד הצעיר מקבוצה בלגית שאסתכן לכנות אותה 'הוטאלן' מבלי לבדוק בספרי ההיסטוריה ועל סמך זיכרון בלבד. ארנולד בא, הרביץ תורה בבני העם, נתן עונה לא רע בכלל ובלאט אמר אז שהוא סליפר אמיתי. ובמלים אחרות: מציאה-מציאה.

אחר כך הוא יצא לקריירה אירופית שכללה הופעות בכל מיני כאלה, יו נואו. ליגה צרפתית, ליגה קפריסאית, ליגה סלובנית ומאוחר יותר התגלגל עד לליגה הספרדית הטובה במיוחד. חובנטוד בדאלונה היתה זו? נדמה לי, אף שאינני אביב לביא.

פה ושם צצו ידיעות על כך שארנולד נישא לישראלית, כדורסלנית עבר באליצור רמלה, אבל אף פעם זה לא ממש הוכח, סוקר, פורסם בהרחבה רבה או עניין יותר מדי אם בכלל. מתי זה כן עניין? הוווווו, כשמכבי ת"א שמה עליו יד בקיץ 2005. היה צורך בישראלי גבוה, היה צורך. וארנולד הגיע לכאן וחיש קל גם הפך לישראלי. שנתיים אחר כך (שוב הימור והערכה, יען כי אין אנרגיות וזמן לבדוק) האיש הפך למתאזרח של נבחרת ישראל.

ארנולד ייזכר תמיד כמי שהביא אליפות למכבי ת"א בסל ניצחון בגמר הפיינל פור נגד הפועל ירושלים. היתה זו עונת נבן ספאחיה. עונה קשה, חורקת, צולעת, וארנולד, שהכיר את המאמן הקרואטי עוד מימים משותפים בנובו מסטו, הרביץ למענו אליפות קשה במיוחד אחרי עונה מלאת מהמורות. זה אותו משחק מפורסם בו הזיל מאירק'ה טפ-הירו האגדי דמעות וטען כי אין טעם שימשיך לשחק כדורסל אחרי שסמי בכר, לדבריו, חיסל את סיכויי ירושלים בכך שהוציא אותו מהמשחק בשריקות נמהרות לעבירות שלא היו.

כך או אחרת, אחרת או כך, ארנולד היה זה שקלע את סל הניצחון, אחרי שהשתלט על ריבאונד התקפה, קלע סל, סחט עבירה ודייק גם בזריקת העונשין.

זה הספיק לו לעוד עונה אחת שלאחריה לא נשאר במכבי ת"א ועשה את הדרך להפועל ירושלים, כשהוא מנצל עד תום את תעודת הזהות הישראלית שהפכה אותו למבוקש במיוחד. גם שם הוא הוכיח את עצמו כסקורר מדהים, שחקן שקולע באחוזים גבוהים במיוחד, אליל ההוק-שוט מהפינה ביד אחת – טרם נראה דבר כזה במקומותינו, יש לומר – וריבאונדר בחסד כשהוא באמת רוצה.

גם שחקן הגנה טוב הוא יכול להיות, כפי שהוכיח באחד המשחקים נגד אולימפיאקוס עת חגג סחור-סחור שחורציאניטיס על שחקני מכבי כולם, מלבד ארנולד ששם גוף, לא ירא ושאג בחזרה.

מצד שני, והרי תמיד יש צד שני, קשה לשחק איתו. האיש מרגיש שהוא מרכז העולם. אוהב שהכדור אצלו, לא מרבה למסור ולפעמים הולך לסל נגד כל היגיון ובכוח. אוקיי, הוא חזק, זה נכון, אבל לפעמים עדיף לחשוב עוד שנייה אחת מאשר להמר על אללה-באב-אללה, יו נואו.

אל נבחרת ישראל לא חזר. שילם את חובו לחברה, כנראה.
לעת זקנה, אחרי הקדנציה הישראלית, ארנולד יצא לשחק בוירטוס בולוניה, קבוצה שהיתה פעם מרכז אירופה, לא פחות, ובחלק השני של העונה שוחרר בין השאר בעקבות חילופי המאמנים שם. בואו נגיד ככה: בזמן הזכייה של הקבוצה ביורוצ'אלנג' או איך שקוראים לזה, הוא כבר לא היה חלק ממנה.

ארנולד הוא סוג של אליל התקפי, נתקשה להכחיש זאת. היו רגעים לאורך השנים שלו כאן שחשבנו להכתיר אותו כחביב סיפרה, מה גם שיש לו שפם מן המוכן, אבל איכשהו תמיד העסק נפל. היה משהו שקשה להגדיר, שלא ממש התיישב לנו טוב. האישיות? האגואיזם? הדאווין הקל העוטף את דמותו כארומה ריחנית? לא ברור. אז פשוט ירדנו מזה.

שמו הפרטי, אגב, תמיד עורר בעיות. מאמננו הלאומי, למשל, נהג לכנות אותו ג'ימי סתם מחוסר תשומת לב והוא לא היחיד. אולי התקשה להתמודד עם השם הנשי משהו. אבל אם חיינו עם דזי (דייזי) בארמור, נחיה גם עם ג'יימי, כן?

בינתיים ולתמיד ארנולד הוא ישראלי, כך שישנן כל הסיבות להציב גם את שמו במילון הערכים של כדורסלע-האתר. הונצחת כאן לעולמי עולם, ג'יימי. וזה נאה.

עדכון 2011: שנתיים לאחר שעזב את ישראל לטובת הגולה חזר לכאן ושיחק בחולון החצי קורסת כלכלית, אבל זה כבר לא היה זה. היה פצוע במשך תקופה ארוכה וגם כאשר חזר – זה לא היה ארנולד שהיכרנו. זה לא היה הוא.