להבדיל מהלווייתן שחולק איתו את אותו שם פרטי, סימס ממש לא צריך שיצילו אותו. לאחר הפרישה מכדורסל הפך האיש למדריך קיקבוקסינג מקצועי, המעביר שיעורים וסדנאות אי-שם באזור בנימינה-פרדס חנה-כרכור לכל מי שחפץ להרים רגליו אל-על ולשחרר אנרגיות שליליות או חיוביות שהצטברו. וזה נאה, תודו. האיש יודע להגן על עצמו, כשם שידע להגן לא מעט שנים על מיטב הגארדים ביבשת אירופה, מדראז'ן פטרוביץ' ועד ניקי גאליס.

סימס הפציע לחיינו השלווים אי אז בימים, בדיוק כמו גן השקמים. כן, היו גם כאלה. שנות השמונים העליזות הביאו אותו לפה כשחקן נבחרת ארצות הברית למכבייה, יחד עם עוד איזה אחד, דייויד בלאט. שניהם ראו ונשארו.

מכבי חיפה היתה התחנה הראשונה, אחר כך הגיע אל אדומי העור מהפועל ת"א איתה זכה בגביע ב-1984 והמריא גם לגמר הפלייאוף נגד מכבי ת"א (ההוא עם המכות בין מייק לארגי למוטי ארואסטי). משם כבר זז לאליצור נתניה וחמישיית הגלובטרוטרס שהעמיד ניל גילמן.

הופה, איזה צילום נדיר.

הקפיץ האתלטי הזה – אביו הרוחני והאבטיפוס של דריק שארפ בהרבה מאוד בחינות – עבר אחר כך (1987) למכבי ת"א והוא חקוק בתודעה של הכדורסל הישראלי בעיקר בזכות שנותיו שם, עת הפך לפצצת אנרגיה מהספסל והביא נקודות והגנה לרוב, אלמנטים שניצחו למכבי לא מעט משחקים. כולל אותה חסימה בלתי נשכחת על סן אפיפניו בברצלונה-הכרך, עניין שהפך עם השנים לאחד מסמלי הזיהוי של סימס. "יד אלוהים היתה זו", הוא הצטנע, "הוא הרים אותי כל כך גבוה לחסימה הזו", טען בתוקף.

היתה לו זריקה ייחודית. מין ג'אמפ שוט גבוה ומוזר כשהכדור יוצא מהצד כזה, מאחורי הראש כזה. משהו מוזר וביזאר גם יחד. בהגנה ירד נמוך וכופף ברכיים, עוד שנייה היה גם נוגס בשומריו לו התירה חוקת המשחק. פה ושם – לא נכחיש זאת – עשה שטויות, התנהל בפיזור וגם החטיא לא מעט. את זה זוכרים לו פחות.

אבל הרבה משחקים טובים באירופה ובליגה קנו לו מקום של כבוד בלבבותיהם של אוהדי מכבי, שראו אותו נפרד מהקבוצה בדיוק בזמן מבחינתו, וקצת פחות מבחינתם: בקיץ שלפני השנה שבה איבדה מכבי את האליפות ב-1993. כשאלי קנטי הרכיב את אלון בן-זקן במשחק המכריע של אותה עונה וייחל לגארד דמוי סימס, האורגינל כבר שתה מוחיטו על החוף באילת, שם העביר את דמדומי הקריירה וגם ניצח את מכבי ת"א שלוש פעמים באותה עונה יחד עם דמויות מפוארות כמו ג'ו דאוסן.

לא נכחיש כי נתגעגע לשחקנים סטייל סימס, שבאו, השאירו חותמם ואפילו נשארו כאן איתנו משום מה. האיש התחתן עם אריאלה הלבבית, מצא עבודה שמפרנסת אותו בכבוד ואפילו מצא זמן לככב בסדרת טלוויזיה בשנה האחרונה ("האקס המיתולוגי") בתפקיד אורח חזק ביותר. נאחל לו הצלחה בהמשך הדרך ונשבחו עד מאוד ועד בלי די ועד אין קץ, רק שלא יבעט בנו בטעות, הא?