הנה גארד מהסוג שהכדורסל הישראלי אוהב במיוחד: נמוך, קשוח, עם אטיטיוד של סיירת מטכ"ל והרבה חוצפה. רק שבניגוד לדומיו מבחינת הסגנון והקומפקטיות הפיזית, חג'ג' הלך עם זה צעד אחד קדימה וזינק עד לגבהים נאים כרפאל בקריירה המגוונת שלו.

שלא תטעו: האיש צעד בדרך חתחתים ארוכה ומייגעת עד שהגיע לאן שהגיע. חג'ג', שזכה לכינוי המחמיא והשנוי במחלוקת "דריק שארפ הישראלי" (מה, שארפ לא ישראלי?), התחיל את מסעו לצמרת בראשל"צ, בילה עם בת-ים והנעים את זמנה של הגבעה, אבל את הפריצה המשמעותית לתודעה עשה בהפועל תל-אביב.

שם, באוסישקין, הפך לאט לאט משחקן שכונתי-משהו לאחד שגם חושב על הקבוצה לפעמים. ההתקדמות שלו הביאה את חג'ג', איש מאמין ומסורתי שמאמין במסורת, לאירופה. הוא לקח גביע בבלגיה ודפק וואחד ממוצעים בכל האלמנטים ומשם קפץ ליוון כדי לדעת הווווווווו מה זה יורוליג עם א.א.ק אתונה.

בין לבין הספיק האיש המכונה גם חאג'י (על שם שחקן רומני מענף הביפ? לא נאהב זאת) לשחק אותה תותחן גם בנבחרת ישראל. הוא הפך גם בה לשחקן חשוב שמכניס אנרגיות, התלהבות, הגנה ושלשות מן הספסל. במקביל, דן שמיר הודה אינספור פעמים למוחו הקודח, על שקפצה עליו ההשראה בזמנו להשאיר את יוון כצל מן העבר מבחינת חג'ג' ולהביא אותו לירושלים.

בקיץ האחרון גילה קצת סימני עייפות, ותקרית מתוקשרת עם מאמננו הלאומי כמעט שגרמה להדחתו מסגל, אבל לא נראה שיש מקום לדאגה: חג'ג' נמצא בקשר טוב עם האיש הגדול שם למעלה, נתון שסביר להניח לא יכול להזיק לו יותר מדי.