'שום דבר לא ידוע, לא שנה לא שבוע, יש לנוע-לנוע, ולחשוב שהייתי יכול לחזור על הכל, אבל בן אדם... זה קורה כשהדרך מתמשכת. זה קורה, יש ללכת-ללכת. שום דבר לא ידוע, לא שנה, לא שבוע, יש לנוע-לנוע ולחשוב שהייתי יכול לחזור על הכל, אבל בן אדם... זה קרה כשהדרך התמשכה לי, זה קרה לא ידעתי איך זה בא לי'. אריק לביא תותח בן תותחים, זה ברור. אבל איך כיוון את השיר שלו למשה שמאי בבול פגיעה מדהים כזה, פה כבר אין הסבר מניח את הדעת. אלה המלים, המוטו, שאימץ שמאי, נציג הסיפרה בראשל"צ וסביבותיה עם השנים, מבלי שאפילו שם לב לכך.

בהיותו שקוע כל כך באהבת אמת למיק ג'אגר, הרולינג סטונס, מוסיקת רוק לסוגיה וכל מה שקשור ללונדון, התנער שמאי ממחויבות והעדיף להקשיב למוסיקה, להקיש במקלדת בעוז אודות רוני בוסאני ויצחק פרי ולראות כדורסל בגפו. מה יפים היו ראיונותיו עם חיימון זלוטיקמן, אנדרה ספנסר וג'ינו בנקס האגדיים כשסיקר עבור מעריב את מכבי ראשל"צ וסביבותיה. כל ידיעה וכתבה היו כמארג חד פעמי ונדיר בלתי ניתן לפרימה, שכתוב או עריכה. היית נוגע לו בטקסט, וכולך מתמלא רגשי אשם. היה ברור שהרסת יותר משהועלת ולפיכך הפך שמאי עם הזמן לכותב בלתי נגיע. כמו שהעביר, כמו שהקליד, מלה במלה, ככה זה פורסם.

ולפתע, לא מזמן, טלפון של פעם בחיים מחבר נשיאות סיפרה בסלע מזה אחת-עשרה שנים. "אני מתחתן", אמר בקולו המנומק. קול שברור לך לגמרי כי מאחוריו אוצרות נדירים של ידע, עומק וסקרנות בלתי פוסקת. וידענו כולנו כי העולם לא יהיה אותו עולם עכשיו, כששמאי מתחתן. ידענו, כי דברי הגדת פסח שנועדו לאל הטוב תפורים גם על בן תמותה זה, בשר ודם, באופן הכי קלאסי שיכול להיות. אדיר הוא, בחור הוא, גדול הוא, דגול הוא, הדור הוא, ותיק הוא, זכאי הוא, חסיד הוא, טהור הוא, במהרה, במהרה, בימינו בקרוב, אל בנה, אל בנה, דופלקס בנה לו בקרוב. יחיד הוא, כביר הוא, למוד הוא, מלך הוא, נאור הוא, סגיב הוא, עזוז הוא, פודה הוא, צדיק הוא, קדוש הוא, רחום הוא, שמאי הוא, תקיף הוא. במהרה, במהרה, בימינו בקרוב, אל בנה, אל בנה, בנה טירה לו בקרוב'.