בובאן יאנקוביץ', ההוא שדפק פעם את ראשו בעוצמה בעמוד הסל במהלך משחק פלייאוף בליגה היוונית ב-1993, נפטר מהתקף לב כשהוא בדרכו לנופש ברודוס, משייט להנאתו על ספינה. ניסיונות הרופאים להציל אותו לא עזרו.
הוי, בובאן, בובאן. איזו דרמה. כמה חבל. בן 42 בלבד היה במותו, תקוע על כסא גלגלים כבר הרבה שנים מאז אותו אירוע כואב במדי פאניוניוס.
יצא לי לראיין את יאנקוביץ' לפני די הרבה שנים, כשהגיע לארץ עם אשתו הפיגוזית אי שם באמצע שנות התשעים. זופר אבדיה האגדי תיווך בינינו, יען כי בובאן (סלובודאן אם אתם מתעקשים) היה חבר שלו. הוא סיפר לי את הסיפור המדהים והמלא על אודות הרגע המכעיס שגרם ליאנקוביץ' להטיח את ראשו בכוח בעמוד הסל של הקבוצה היריבה, אחרי שבפג עבירה חמישית, אבל הסתבר שהעמוד לא הוגן היטב בידי ספוגים א מה שאמור להיות עליו, כדי להימנע מפגיעה.
אז יאנקוביץ' חבט, ועד כמה שזה נשמע כמו בדיחה עצובה – קיבל בראש. בענק, קיבל. וגם שבר את הצוואר. וגם הפך משותק ברוב חלקי גופו. אחר-כך, כשהראו את הקטע בטלוויזיה, חשבתי שאני מתעלף. איזו שטות, בובאן. מה אתה עושה? מה עבר לך בראש כשהלכת לדפוק אותו בקיר? להפוך למשותק בגלל שטות רגעית כזו? פששש. אבל הרי, באיזשהו מקום, תמיד אמרו על רוב הכדורסלנים הסרבים שהם קצת חמומי מוח. ינקוביץ' הראו לנו בדיוק למה הכוונה בדברים האלה. כמה שנים מאוחר יותר המם ראדיסב צ'ורצ'יץ' את אלי סהר על הפרקט ביד אליהו, רק כדי לחזק את הטענה ולהדגים אותה שוב, הלכה למעשה.
הוא היה תותחן, יאנקוביץ'. שחקן נבחרת יוגוסלביה. פורוורד פיזי שעשה כמה עונות יפות בליגה היוונית. היה קשה לעצור אותו. רק השיתוק עצר וכשאני פגשתי אותו כאן, בישראל, הוא כבר היה ישוב בכסא הגלגלים, מובל לכל מקום בידי אשתו. אוי, בובאן. שאלוהים ישמור עליך טוב-טוב הפעם.
