אם להגיע לדניס ג'ונסון סוף-סוף, כי כבר עברה פיסקה שלמה בלי אף אזכור שלו, קשה לשכוח את הכדרור הגבוה, הבטוח, ואת הנמשים, או הכתמים או מה שזה היה, על פניו. אהבתי אותו מאוד. הוא היה סמכותי ונתן תחושה של ביטחון כשהכדור היה בידיו.

קשה לי להכריע בוודאות אם ג'ונסון היה מנהל משחק אולטימטיבי או לא, ואם היה סקורר או לא, ואני לא מתכוון לפנות עכשיו לכתבות ונתונים לגביו כדי להחליט. הייתי ילד. כל החוכמה היא להישאר עם הזיכרונות ההם מפעם, בלי פילטרים. זוכר אותו בפירוש לוקח אחריות, קולע סלים חשובים, וגם מניע את ההתקפה של הסלטיקס עם הרבה ביטחון. יותר מהכל, DJ היה שחקן הגנה יוצא מהכלל.

הוא הגדיר את עצמו כווינר, התעלה במאני טיים ובנה לעצמו שם של אולאראונד גארד מצוין.

ובכל זאת, קצת אינפורמציה יבשה. ג'ונסון מת בגיל 52 מהתקף לב. הוא שיחק 13 עונות בסיאטל, פניקס ובוסטון, וזכה בשלוש אליפויות – אחת עם הסופרסוניקס ושתיים עם הסלטיקס. הוא פרש בגיל 35 כאחד מ-11 שחקנים ב-NBA שקלעו יותר מ-15 אלף נקודות ומסרו חמשת אלפים אסיסטים. לארי בירד, שאף פעם לא נודע כמחלק מחמאות סדרתי, אמר על ג'ונסון אחרי הפרישה, שהוא השחקן הטוב ביותר שאיתו שיחק.

ג'ונסון נשאר בכדורסל אחרי שפרש, הפך לסקאוט של הסלטיקס ובהמשך גם לעוזר המאמן. הוא שימש עוזר מאמן גם בלוס אנג'לס קליפרס. תחנתו האחרונה היתה כמאמן ראשי באוסטין טורוס מליגת הפיתוח של ה-NBA. ואז הוא מת צעיר מדי.