אני הולך להפתיע אתכם עכשיו עם תותח גדול מאוד, שבאופן יחסי כמעט שאינו מוכר בארץ. יצא לו לשחק פעם באוסישקין, כשעוד היתה הילה לאולם ולקבוצה שאירחה בו משחקים. היום אין לא זה ולא זה, וגם דלייני ראד כבר פרש מזמן.

דלייני ראד, חברים וחברות, גבירותי ורבותי: האיש אשר מלך בוילרבאן והביא אותה אפילו, פעם אחת, לפיינל פור של היורוליג, שאז עוד נקראה הליגה האירופית פחות או יותר. רכז תותחן כמותו היו רק מעטים באותו זמן. פירסט-פאס-קיינד, משהו שלא רואים כל יום. הריני להצהיר בזאת וידי על חזי: בי נשבעתי כי לא ראיתי משחק טוב יותר של קבוצה אחת (כי הפועל ת"א עמדה חיוורת לגמרי), כמו זה של וילרבאן באוסישקין באמצע התשעים, וכל זה תחת הנהגתו של ראד המופתי. רק המשחק של מכבי ת"א בגמר היורוליג נגד סקיפר ב-2004 היה טוב מזה.

הוא בוגר מכללת ווייק פורסט, שעשה 263 משחקים ב-NBA – רובם עם יוטה ג'אז, מקצתם עם פורטלנד. תחילת שנות התשעים, רק כדי שתרגישו ממוקמים טוב על פני ציר הזמן. בסביבות ה-NBA ראד מוכר יותר כרכז המחליף של ג'ון סטוקטון בתקופה מסוימת. על עלילותיו בצרפת הם יודעים פחות. עד שהגיע טוני פארקר לסן אנטוניו הם לא ידעו מה זו בכלל צרפת, חוץ מפאריס ומגדל אייפל. על וילרבאן, מין פרבר של ליון, בטוח שאף אחד לא שמע שם.

זה לא מנע מדלייני האגדי מלהתחפר עמוק בתוך המקום הזה, וילרבאן. פעם, בימים בהם שיחקו מרלון מקסי ושיי סילס בוילרבאן (2000, לא?) הייתי שם עם מכבי ת"א באיזה חורף, והג'ינס שלי קפאו. מעולם לא נתקלתי בדבר כזה, גם לא במוסקבה או בברלין, מקומות אחרים שאיימו להקפיא אותי למוות. איך חי שם דלייני ראד האגדי, לא אבין עד היום. אבל עובדה שעשה זאת.

כך או אחרת, אחרת או כך, ראד היפנט אותי כשראיתי אותו באוסישקין. זה היה גביע קוראץ'. הוא היה יותר טוב מכל הרכזים שראיתי עד אז. רכז שכל הקבוצה נעה סביבו, והוא דואג שנוע ינוע. הכדור, כן? ברור שדייויד ריברס או פטאר נאומוסקי או אנטואן ריגודו או עודד קטש או רכזים-סקוררים אחרים ששיחקו אז קלעו יותר טוב ממנו, אבל אף אחד מהם – מדגיש, אף אחד מהם – לא היה בעל בית כמו דלייני.

פשוט חשבתי שאני לא רואה טוב ואת הזיכרונות מאותו משחק באוקטובר 1995, בו לעסה וילרבאן את הפועל ת"א ההמומה בקלילות וריחמה עליה בסיום, לא אשכח אף פעם. נגמר 73:89 (בריאן הווארד 21, כריסטוף ליון 19, אלאן דיגבה 14, ראד 14 ו-6 אסיסטים), אבל היה שווה 30 הפרש אם ראד רק היה רוצה. דובראש, מרקוביץ' ומאיר טפ-הירו עמדו ולא מצאו פתרונות.

הוא מאוד התחבב על האנשים בצרפת ובמשך שנתיים רצופות נבחר לזר הטוב ביותר בליגה (1996, 1997). שנה אחר כך היה גם מלך האסיסטים עם 7.4 למשחק. במשך כמה וכמה עונות אחר כך ניסו קבוצות למצוא את הרכז האמריקאי הבא, שיהיה דומה לדלייני. ניסו את קית' ג'נינגס, את שונטה רוג'רס, את ג'רי מקאלו, את אנדרה וולרידג' ועוד כל מיני כאלה. חלקם הצליחו מאוד, חלקם פחות. אף אחד מהם לא היה דלייני ראד, אפילו לא קרוב, למרות שלג'נינגס הדביקו את הכינוי מיסטר באסקטבול.

בפעמים האחרונות ששמעתי ממנו זה היה תמיד קשור, איכשהו, לענייני מחנות קיץ כאלה ואחרים שקרויים על שמו. גם אחרי שהוא פרש מפעילות, עוד פירסם את המחנה שלו בצרפת והזמין ילדים להגיע לארצות הברית כדי ללמוד כדורסל נכון בהדרכתו ובהדרכת חברים קרובים מה-NBA, רובם שחקני עבר. האמת? הייתי הולך למחנה כזה בכיף.