אלה ימים רחוקים באמת. זלוטיקמן הוא אחד מאותם שחקנים מקומיים – ילידי הארץ - שלא שיחקו במכבי ת"א, והפכו לאגדות בעודם על המגרש. אפשר לספור אותם על פחות משתי כפות ידיים: עדי גורדון, מאיר טפירו, חיים זלוטיקמן, בועז ינאי, אור גורן. אולי עוד אחד פה, עוד אחד שם וזהו. חיימון, ויש כאלה שמשמיעים את הטענה הזו בתוקף עד היום, היה הגדול מכולם. יותר מכל אחד אחר, כולל כולם.

30 נקודות באותו ערב בו ניצחה הפועל ת"א שלו את מכבי ת"א אחרי הארכה, במשחק גמר הפלייאוף באוסישקין, היו אחת ההצגות הגדולות של שחקן ישראלי במאני טיים אי-פעם.

קודם כל, הוא היה שחקן חכם. הוא היה גם צלף בלתי רגיל. הוא היה גם שחקן שלא בוחל באמצעים, כמו שאומרים, והיה מסוגל לדפוק איזו פיסל'ה קטנה לשחקן יריב ולגרום לו ליפול על הרצפה. כיסחו אותו בלי הכרה, אבל זה רק צד אחד של העניין. האמת היא, שהוא ידע למשוך עבירות בצורה פנטסטית.

הקליעה שלו היתה מדויקת ואת השימוש בלוח הסל הוא הפך לאמנות עם השנים. רק מעטים ידעו לקלוע סלים כמותו, עם הקרש, מחצי מרחק ומעלה. בזמן הזריקה הוא הפעיל את כל פרק היד באופן מאוד מודגש. היה משהו קצת עקום בסגנון שלו, בגוף שלו, בהליכה שלו. שום דבר אצלו לא נראה ספורטיבי ומהוקצע, או אתלטי ומשוחרר, אבל הוא מצא את הדרך ללכת לסל או להעניש בצ'אקות מבחוץ. ומקו העונשין הוא היה קטלני. עונה אחר עונה, גשם ושמש, סופות רעמים ושרב, זלוטיקמן עמד על הקו ודפק אחת ועוד אחת.

היה לו אגו גדול, אבל הוא הצליח לשחק לצד מיקי ברקוביץ' במכבי ראשל"צ וליהנות מהחיים. הוא מירר לראדנקו דובראש את החיים בתחילת הדרך שלו בהפועל ת"א יחד עם עמוס פרישמן ועוד כמה שלא היו מרוצים מהדומיננטיות המוגברת של הגנרל הסרבי, אבל בסוף הצליח שתף פעולה גם איתו, לא לפני שהושעה פעם-פעמיים בגלל דברים שאמר או פעולות שעשה

אהב לדבר, זלוטיקמן. כעיתונאי שסיקר את הפועל ת"א יצא לי לדבר איתו לא מעט. היו לו אז ילדים קטנים בבית ותמיד היתה מהומה מהעבר השני של קו הטלפון. היום אני יכול להבין את זה מצוין, זה קורה בכל מקום שיש בו ילדים, אבל אז כבחור צעיר היה משהו לא נוח בסיטואציה הזו. העניין הוא, שחיים אף פעם לא נתן לך להרגיש לא נוח. הוא דיבר ודיבר ודיבר, ומקסימום התנצל לרגע פה ולרגע שם וביקש שקט מהילדים שלו. אחר כך הוא משך באף, כי תמיד היה מצונן, הוא כחכח כי תמיד היה צרוד. ועם המראה הקצת חנוני שלו (עם משקפיים מחוץ למגרש), אף פעם לא הבנת איך הבחור הזה מגיע למגרש והופך לתותחן בלתי ניתן לעצירה, וגם אחד שלא פוחד לתקוע מרפק כשצריך.

הקריירה שלו כוללת כמובן גם תחנות בהפועל חיפה, שם התחיל הכל, וגם בהפועל חולון ובהפועל גבעתיים, ונבחרת ישראל, ודאי שנבחרת ישראל. ובעצם, בכל מקום בו שיחק הוא היה מרכזי מאוד ורציני מאוד. אז לא היו כל מיני ראסינג פאריס או לאריסה או לובן וכאלה, שמחתימות שחקנים ישראלים ואירופה לא היתה פתוחה לכל שיגיון כמו היום. אם היתה בתקופתו, הוא יכול היה לשחק בהרבה מאוד קבוצות בכירות באירופה.

היום הוא סוכן ביטוח משקפופר וחייכן. נו, מתאים לו. וכל כך חבל שהוא לא מעורב בכדורסל שלנו יותר.