אומרים על מייקל יאנג, שיותר משהוא היה קלע גדול הוא אדם גדול. מי שרוצה לאתר אותו כיום צריך להטריח את עצמו עד ליוסטון. האיש חזר אל המקורות ונושא היום בתפקיד מרכזי במכללת יוסטון, שם הוא עובד בתשע השנים האחרונות בתפקידים שונים. עונה אחת היה עוזר מאמן ועוד חמש עונות, תאמינו או לא ואין לי מושג איך הוא הגיע לזה, תפקד כמאמן כוח ופיזיות.

סוף השמונים ועד אמצע התשעים היו השנים של לימוז', שהציגה את הזרים הטובים ביותר בכדורסל הצרפתי (דון קולינס, מייקל ברוקס ומייקל יאנג), ובחלק מהזמן גם את הכדורסלן המקומי הטוב ביותר, סטפן אוסטרובסקי (עד שהגיע ריגודו והיה ארבע פעמים ברציפות שחקן השנה בצרפת עם שולה).

יאנג היה זר השנה בצרפת ב-1994 וב-1995, אבל לשיאו מבחינת ההכרה האירופית הגיע שנה אחת קודם לכן בגמר גביע אירופה לאלופות נגד בנטון טרוויזו של טוני קוקוץ'. הכדורסל האירופי כולו דיבר אז על קוקוץ', שמופיע במשחקו האחרון לפני שהוא עוזב לשיקאגו בולס. אף אחד לא נתן צ'אנס ממשי ללימוז', שבקושי הגיעה לפיינל פור ולא היתה אמורה לנצח אף משחק באירוע שכלל גם את פאוק סלוניקי וריאל מדריד, כולל לא זה על מקומות 4-3. אבל לימוז' הפתיעה ועלתה לגמר.

ושם בא לידי ביטוי הרבה יותר טוב הכדורסל המתוכנן והמתוכנת של לימוז', בראשות בוז'ידאר מאלקוביץ', מאשר החינניות והמעוף שבמשחק של קוקוץ' והאיטלקים. קוקוץ' סיים עם 15, אבל עד שלקח אליו את המשחק היה מאוחר מדי. שלשה של יאנג נתנה יתרון ראשון במשחק לזכות הצרפתים קצת פחות מתשע דקות לסיום, וסיימה ריצה של 0-11. במהלך הבא, קוקוץ' ויתר על שלשה פנויה ומסר את הכדור לשחקן אחר – שהחטיא.

זו היתה לימוז' של ג'ים בילבה, פרדריק פורטה, ווילי רדן, יורי זדובץ' ומייקל יאנג. כולם עבדו קשה כדי שיאנג יקבל את הזריקות. והוא לקח אותן בלי בושה, מכל מצב. 18 נקודות היו לו בגמר האירופי ההוא. אחד הנוראים שהיו, אגב, עם תוצאת מחצית של 22-28 לטובת האיטלקים. מאלקוביץ' רץ לחבק את קוקוץ', החניך שלו מספליט ושותף לזכייה בשתי אליפויות אירופה, אבל פטאר סקאנסי, המאמן של טרוויזו, לא היה מוכן לפרגן ליריבה. "אני מאמין שהכדורסל מת הלילה", אמר.

ובחזרה ליאנג. ומהתחלה.

אם דרקסלר היה קלייד דה גלייד וחאכים (אז עדיין האקים) היה דה דרים, ליאנג קראו דה סיילנט אסאסין. הקבוצה ההיא, שהגיעה שלוש פעמים רצופות לפיינל פור של המכללות בין 1982 ל-1984, זכורה לא מעט גם בזכות יאנג, ששיחק שם ארבע עונות ומחזיק בשיאי הופעות ודקות משחק של המכללה עד היום. ב-84' הם הפסידו בגמר לג'ורג'טאון של פטריק יואינג.

יוסטון של האקים, דרקסלר ויאנג כללה עוד כמה שמות שהגיעו לאירופה בסופו של דבר, כמו קאדילק אנדרסון, ריקי ווינסלואו והגדול מכולם, האיש שאין עליו בשמות – לארי מישהו.

כן, מישהו. האמת שזה מישו, אבל תמיד קראתי לו מישהו. והמישהו הזה עשה פעם יופי של קריירה בספרד.

ושוב, בחזרה ליאנג.

הוא נבחר בסיבוב הראשון של הדראפט ב-1984, בחירה מספר 24 של בוסטון סלטיקס, אבל לא שיחק שם. עשה עונה עם פניקס, עונה עם פילדלפיה, עוד שנתיים עם דטרויט ספיריט ב-CBA (שחקן העונה שם באחת מהן, עם 26 נקודות למשחק) והיתה גם עוד איזו חתיכת עונה אחרונה ב-NBA עם לוס אנג'לס קליפרס בסוף השמונים. משם הוא הגיע לכדורסל האירופי.

קודם כל ולפני הכל, ובמפתיע, לספרד דווקא – שם שיחק עם ויאדוליד וסגר ממוצעים של 23.5 נקודות ו-4.8 ריבאונדים. ורק אחר כך, לאיטליה. כמו שצריך. כי כל בומבר שמחשיב את עצמו, בטח בסוף השמונים ותחילת התשעים, הגיע לשם. באחד הצילומים היותר זכורים שלו (לפחות אני זוכר את זה טוב, לא יודע מה אתכם), הוא יושב במסעדה עם כדורסל מונח על צלחת וחותך אותו כביכול עם סכין ומזלג, רגע לפני הביס. נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שמסרתי את הצילום הזה למישהו במסגרת מבצע פוסטרים שארגנתי פעם לקוראים והגולשים.

קבלו מספרים, כן?

אודינה – 26.7

רג'ו קלבריה, עונה ראשונה – 33.5 (כולל שיא עונתי של 51 נקודות)

רג'ו קלבריה, עונה שנייה- 27.5 (כולל שיא עונתי של 63 נקודות).

נדמה לי, על אף שאינני וכו', שקלבריה שיחקה אז בליגה השנייה, שגם היא, כמו הראשונה, היתה עמוסה בשחקני NBA לשעבר באותם זמנים.

אחרי השנתיים האלה באה השנה של גביע אירופה עם לימוז', ושנתיים נוספות שלו עם הצרפתים. הם לא שכחו אותו עד היום. לפני כמה שנים הוצבו שמו והגופייה שלו בהיכל התהילה של הספורט הצרפתי. הוא קלע 23 נקודות למשחק באותה עונה גדולה ולימוז'' היתה למעשה החלוצה. עד אז לא היתה אף קבוצה צרפתית שזכתה בתואר קבוצתי בענף ספורט כלשהו. כשהסתיים הקטע הצרפתי הוא הגיע להיפרד מאיטליה בסיבוב אחרון עם פבריאנו. הפעם זה נגמר רק עם 22.6 למשחק בגיל 36.

לאיטלקים הוא אולי היה כבר זקן מדי, אבל ב-1997/8 הוא הופיע פתאום כאן, ממש-ממש לקראת הסוף, בגבעת שמואל. סוג של יא אולוהים, הייתי אומר. יאנג הוביל את הליגה עם 8.1 ניסיונות לשלוש בממוצע למשחק. שיא שלא נשבר עד היום. וגם על זה הייתי אומר, אגב, בדיוק אותו דבר כמו במשפט הקודם. בתוך כך, כמו שלימדה אותנו אילנה דיין לומר כשרוצים לעבור מנושא לנושא באותו נושא, הוסיף קלע 25.5 נקודות, הוריד 6.3 ריבאונדים ודייק ב-43 אחוז משלוש.

ואחרינו, הוא פרש.

ושימו לב לשמות של חמשת הילדים שלו: מייקל ג'וניור, ג'וזף, מאיורקה, ג'ייקוב ומילאן-מאריה. אני מריח ניחוחות אירופיים אצל התותחן הנוסטלגי הזה?