יום אחד הגיע לקומט לישיבת הנשיאות כשהוא חף ממשקפיים. נדהמנו. מה יפות עיניו של הצרפתי. מה גדולות הן. כל-כך הרבה כמיהה עמוקה לידע ובקיאות הסתתרה בזוג העיניים האלה, שנעו לכל עבר בסקרנות שאין לה קץ. "עברתי לעדשות מגע", דיווח בחגיגיות ושאון רב מילא את חדר הנשיאות. הכיצד אזר עוז שמרן צרפתי להסיר את משקפיו לעולם ועד?

איש משכיל הוא לקומט, חכם ורב פעלים. קצב דיבורו מהיר. חובב מושבע של הטור דה פראנס ומכר ותיק של לואיס פרננדס. השנים חלפו, עברו, טסו להן כבמטוס קונקורד, ולקומט התבגר. שערו האפיר, דיוקנו דהה. מפעם לפעם עוד ניצת זיק הנעורים בעיניו של מי שקיווה להתחתן ולהקים משפחה בצרפת, אבל המציאות אומרת לו שב בלול, ליצן. בצעירותך היית שחצן. כשיכולת להתמסד לא רצית. היה נדמה לך שטרם מיצית. את מי בדיוק אתה חושב שרימית? אתה רווק זקן. לא, לא תקים קן.

ולעיתות חורף, כשהוא עגום ובודד, משתלטת עווית על פניו, שעה שאינו עומד ביופיין של עלמות פאריס, עטויות בפרוות שועל, המטופפות ברחובות העיר. חושפות טפח, מסתירות טפחיים. חושפות טפחיים, מסתירות שלושה. "אמור לי, הצלקת שריף זו, או שאתה סתם שמח לראות אותי?", שאלה אותו איב-מארי, בתו של השכן, כשהיא ממששת ברוך את חספוסי פניו. "שמח, שמח", השיב לקומט וידו אל עכוזה מושטת, "עכשיו תגידי, מתי את מתפשטת?"