בכל משאל שהתקיים, מתקיים או יתקיים בנושא גדול כדורסלני ישראל בכל הזמנים - למעט כזה הנערך ללא אוהדי מכבי תל אביב - שמור דרך קבע המקום הראשון למיקי ברקוביץ'. זה כמובן לגיטימי לחלוטין, אם מצרפים יחדיו את יכולתו האישית של ברקוביץ', הווינריות המפורסמת וההישגים. אבל לא נראה לי שאטעה בהרבה, אם אומר שגם האדוקים שבצהובים יודו, אם לא בפומבי אז לפחות בינם לבין עצמם ובחדרי חדרים, כי אחד כמו בארי לייבוביץ' לא היה, ולמרבה הצער גם ככל הנראה לא יהיה.

כי בארי הוא אגדה. אפילו פסיק לא פחות. שילוב נדיר ביותר של שליטה אבסולוטית בכדור (ובניגוד למה שנהוג במחוזותינו להדביק לכל מי שמצליח לכדרר חמש פעמים ברציפות בלי שהכדור יברח לו - המדובר באמת בשליטה אבסולוטית), ראיית משחק נדירה, אלף ואחד מוּבים, קליעה נהדרת ומנהיגות. כל מי שצפה בו בפעולה בזמן אמת, יכול לומר בלב שלם, ובלי שום חשש שייחשד בהפרזה: זכיתי.

גם סיפור התגלגלותו לכדורסל הישראלי הפך מזמן לאגדה. בקיץ 68' הגיע בארי (נולד בניו יורק ב-10.9.45) - בוגר מכללת לונג איילנד שנבחר בדראפט ה-ABA והספיק לשחק תוך עונה אחת בפיטסבורג, ניו ג'רזי ואוקלנד - לבקר שני חברים ששיחקו אז בהפועל תל אביב, אייבן לישינסקי ומארק טורנשיין. אחרי יום שלם בחוף הים, כולל לא מעט אלכוהול, הזמינו אותו לישינסקי וטורנשיין לראות אימון של הפועל במגרש אוסישקין הפתוח. בשלב מסוים, ביקש לישינסקי מהמאמן, שמעון שלח, שייתן לבארי לקחת חלק באימון. בארי שאל ממישהו זוג נעליים, עלה למגרש וכולם נשארו בהלם ממה שראו. הדובדבן שבקצפת היתה זריקה מחצי מגרש, עם הגב לסל, שלקח בארי בסיום האימון, בדרך לחדר ההלבשה, ושצללה פנימה כאילו כלום.

מי שהתעשת מהר מכולם היה מנהל הקבוצה המיתולוגי, יורם ("פיקו") רוזביץ'. פיקו התנדב לתת לבארי טרמפ לביתו של לישינסקי על האופנוע שלו, ועוד בדרך החתים אותו על חוזה ליגה, תוך שהוא מוכר לו איזה קשקוש מקושקש שהמדובר במסמך שיאפשר ללייבוביץ' להיכנס לארץ בקלות בביקוריו הבאים. בארי, שהיה לו חוזה לשנתיים נוספות ב-ABA, בסכום מכובד באותם ימים של 11 אלף דולר לעונה, נשאר בישראל בשביל 600 לירות.

אין דרך טובה מלהגדיר את המשחק שלו, אלא כשירה בתנועה. שילוב מבהיל כמעט של ספקטקולריות ויעילות. היכולת למסור בכל דרך ובכל מצב, השליטה המוחלטת בשתי הידיים, הקליעה נטולת הטווח, החדירה הכמעט בלתי ניתנת לעצירה, והכל במין טוהר שכזה. כאילו הוא מרחף כל הזמן כמה סנטימטרים מעל המגרש, ועושה בו כרצונו. בארי הפך לשם נרדף לכל אלה, אבל גם לעוד משהו: החמצה.

קשה להאמין כמה פעמים זה התפקשש לו. ידי הקטיפה שלו, שגם בעזרת פטיש ואזמל אי אפשר היה להוציא מהן את הכדור, אפשרו פעם אחר פעם לצ'אנסים לחמוק בין האצבעות. לא תמיד באשמתו, בהחלט לא, אבל השורה התחתונה ברוב המוחלט של המקרים היתה זהה: למרות כל הקסם, על אף היכולות הפנטסטיות שלו, התארים נשארו ממנו והלאה.

נשאיר רגע בצד את עצם ההחלטה להישאר בארץ, ולוותר על הרבה כסף ב-ABA, ונבחן דוגמאות אחרות. קחו למשל את עונתו הראשונה בישראל: בזכות החיזוק של בארי, ובהיעדרו של טל ברודי (שגויס לצבא האמריקאי) משורות היריבה השנואה, הפכה הפועל למועמדת בולטת לאליפות. לייבוביץ' הספיק לככב בשמונה משחקים באותה עונה, אבל אז הגיע המחזור התשיעי, ועימו הדרבי שכולם חיכו לו. עד כדי כך חיכו, שעקב העניין העצום הועתק לאיצטדיון בלומפילד, בו הותקן משטח עץ מיוחד.

גם בארי חיכה לדרבי, אבל לא זכה לשחק בו. דקות לפני פתיחת המשחק, הגיע יושב ראש מכבי דאז, נח קליגר, ובידיו מכתב מפיב"א, שבהתאם לחוקה של אותם ימים - אוסר על בארי לשחק בארץ בגלל עברו המקצועני. מיותר אגב לציין, מי פנה לפיב"א והאיר את עיניהם בעניין. בארי הסכים להישאר בקבוצה כמאמן, לאחר ששלח פינה את מקומו, והוביל את המועדון לדאבל היסטורי, אבל לא זכה להיות שותף לחגיגה ולהישג באופן שרצה יותר מכל – כשחקן פעיל במגרש.

שנתיים וחצי חלפו עד שהתקבל האישור המיוחל לשחק. כל הליגה, ובמיוחד אוהדי הפועל, החלו ליהנות מביצועיו של הקוסם, אבל תארים - יוק. אחרי שנת התאווררות בליוויס הארלם ההולנדית, חזר בארי להפועל, והמשיך במאמציו להשיג תואר. נאדא.

הפספוס הגדול ביותר נרשם דווקא באחת העונות הגדולות ביותר שלו מבחינה אישית, אולי הגדולה שבהן, 1975/6. בארי היה מדהים, והגיע לשיאו במשחקי גביע קוראץ', כשקלע 51 נקודות מול ברצלונה, ו-49 מול קינמרטיני טורינו, וזה כשקו שלוש הנקודות לא היה עדיין בנמצא, כן? אילו היה, ולאור הטווחים האדירים מהם הגיעו חלק גדול מהסלים שקלע, סביר מאוד שספרת העשרות בטור הנקודות שלו היתה 6, אם סיכוי לא רע ל-7.

באותה עונה קרה הנס. מכבי ת"א, זו שעמדה דרך קבע בינו לבין כל תואר מקומי, הודחה ברבע גמר הגביע על ידי הפועל גבת/יגור. הפועל ובארי, שעלו בקלות יחסית לגמר מול נציגי ההתיישבות העובדת, עמדו בפני הזדמנות בלתי חוזרת לגזור רשתות, אבל הסוף ידוע. מי שחגגו היו אנשי גבת/יגור, בעוד בארי וחבריו רואים שוב בעיניים כלות את הארץ המובטחת, ולא זוכים (תרתי משמע) להגיע אליה.

כך זה נמשך. בארי המשיך להיות מדהים, ההזדמנויות המשיכו להגיע, אבל עימן גם הפספוסים. כל פספוס וסיבותיו. פעם איבוד כדור מכריע בשניות האחרונות, ופעם מקרים על גבול הביזאר, כמו הדרבי המפורסם בשנת 81', שבשניות הסיום שלו עמד בארי להכניס למגרש כדור שעליו היה כתוב "סל ניצחון". בעוד האדומים כבר טועמים ניצחון נדיר, אאוט אוף דה בלו, קפץ מהספסל הצהוב חבר הנהלת מכבי, אמנון אבידן, וחטף מידיו של בארי את הכדור. השופטים לא הגיבו, שמוליק נחמיאס החטיא את הזריקה האחרונה, ומכבי שוב ניצחה. וכך הלאה וכך הלאה. הכל היה, חוץ מתואר.

דווקא המקום השני המפורסם ביותר שלו, נחשב להישג ענק ולא להחמצה. המדובר, כמובן, במדליית הכסף שהשיגה הנבחרת בטורינו 79' בהנהגתו של לייבוביץ', שהחליף בתפקיד הקפטן את איתמר מרזל הפצוע.

אחרי יותר מעשור במדי הפועל, שיחק בארי עונה נוספת בהולנד, חזר לשלוש עונות קסם אחרונות במדי אדומה אחרת, הפועל חיפה, ופרש סופית. הסטטיסטיקה היבשה תציין 4,162 נקודות ב-271 משחקי ליגה (15.4 למשחק) ו-836 נקודות ב-88 הופעות במדים הלאומיים. בארי היה הרבה הרבה מעבר לסטטיסטיקה. הוא היה הדבר המיוחד הזה שבזכותו אנשים באים לצפות במשחק, הוא עשה דברים שרוב האנשים יכולים רק לחלום לבצע. הוא היה בארי. זה כל הקסם.

(הקטע נכתב בידי שחר הרמלין)