פייס מאניון, כיום בן 47, היה אליל ללא חת עת שיחק בקאנטו, קבוצה גדולה מעיר קטנה חבויה בצלע הר (מה אני יודע, מעולם לא הייתי שם, אבל תמיד רציתי להאמין). ראיתי אותו בפעם הראשונה וגם האחרונה כשהופיע עם קאנטו למשחק נגד הפועל ת"א באיזה גביע אירופה למחזיקות או משהו. זה היה ב-1992.

אוסישקין היה כמעט מלא. זו היתה בושה, חרפה וכלימה עבור אוהדי הפועל ת"א, שלא מילאו את האולם ולא כיבדו בנוכחות מאסיבית את הכוכב שמעולם לא שמעו את שמו. לא אשכח ולא אסלח, אם כי ייתכן מאוד שהיו פשוט בורים בכל הקשור לכדורסל האירופי, וכל שעניין אותם באותה עונה היה עוד שילוב מהפנט בין השריף דייויד ת'רדקיל ירום הודו לפרוויס שורט עגום המבט. אני יכול להבין אותם.

ענוג הוא היה, המאניון. מסוג הקלעים הלבנים בגובה 2.00 שמסתובבים עד היום ב-NBA. שאטני כזה, חצי בלונדיני אולי, קלע בחסד. פה ושם הוריד ריבאונד, פה ושם מסר אסיסט פנימה לאדריאן קולדוול הבהמי, אחרי שההגנה יצאה לכיוונו מחשש לעוד צ'אקה.

משום מה, האתר של פיב"א השמיט את קיומו של המשחק בתל-אביב. בגומלין, בקאנטו, הוא סגר 21 נקודות ו-4 אסיסטים. האיטלקים ניצחו 72:79. לא זוכר מה נגמר כאן, בחיי. נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שהפועל ניצחה. לא אשים יד על לבי, עם זאת.

מאז עקבתי אחר המכונה. הוא דפק את ה-20 נקודות שלו בכל מקום, אבל מעולם לא שיחק בדרגים הגבוהים באמת. כמה עונות עם קאנטו, אחת עם טרוויזו ועוד התבחבשות בליגה השנייה באיטליה. השנייה, זאת לדעת, אכלסה רבים וטובים ובכירים ואין להשוות אותה בשום אופן לליגה הלאומית שלנו, כן?

לימים התברר סיפור נאה כרפאל על אודות אותו קלע אוטומטי, ששמו תמיד צלצל כמו איזו אבן יקרה במכרה זהב עמוק ומסתורי באפריקה. כמו משהו בלתי מושג בעליל. פייס מאניון, איזה שם מיוחד ויוצא דופן.

זה שהוא שיחק במכללת יוטה, ידענו. זה שנבחר בדראפט כמספר 43 בידי גולדן סטייט ב-1983, ידענו. זה שעשה שש עונות ב-NBA, וחילק אותן בין שש קבוצות שונות, גם את זה ידענו. זה שפרש רק בגיל 40 אחרי שגם הצטייד באזרחות איטלקית? ידענו. אבל ההפתעה באה מכיוון מועדון המעריצים.

סטודנטים ממכללת רייס הקימו את מועדון המעריצים על שם פייס מאניון. למה דווקא מרייס, זאת לא נדע לעולם כנראה. האוהדים הגיעו לראות אותו במשחקים של יוסטון ולפעמים גם כששיחק בסן אנטוניו, והריעו לו ולו בלבד, כדי שהמאמן המלעון ייתן לו כמה דקות משחק.

זה נשמע קצת כמו איזה סיפור לשבת של סר ש. הרמלין, אבל זה לא. ב-14 בינואר 1986 הגיע מניון עם יוטה ג'אז למשחק חוץ נגד יוסטון. לרוקטס היו עשרים משחקי בית בלי הפסד. 125 אוהדים אישיים של מינון, כולם חברים במועדון המעריצים, ליוו אותו ועודדו אותו לאורך כל המשחק, העיקר שיוכלו לראות אותו משחק קצת ואולי גם דופק איזו צ'אקה.

האוהדים הריעו כל הלילה pace, pace, he's our mannion ובסופו של דבר פרנק ליידן, המאמן של יוטה, נכנע ושלח אותו פנימה בתחילת הרבע האחרון. מאניון סיים את המשחק עם 13 נקודות. יוטה ניצחה 102:105.

תותחן או לא? אני חושב שאם היו לכם ספקות, עכשיו כבר אין.