ברם אולם ואף על פי כן, על המגרש היה פול תומפסון טיפוס אחר לגמרי. אמנם איבד לא מעט כדורים בשל עודף אינטליגנציה (יש דבר כזה, אתה חושב שני מהלכים קדימה והחבר שלך לקבוצה, מה לעשות, הוא סתם אהבל, אז הוא מסוגל לקלוט רק אחד), אבל היה שחקן-שחקן.

צ'אקות לשלוש, זריקה מופתית, עזרה בריבאונד התקפה, קלע עונשין טוב, נוכחות על המגרש, כריזמה, סטופר הגנתי מדופלם כשבא לו להיכנס לדמות. בעיקר בא לו לשמור כשראה מולו את את השריף האגדתי דייויד ת'רדקיל במפגשים הסוערים שבין בני-הרצליה להפועל ת"א.

היו לו מה שנקרא רגלי NBA דוביות. כלומר, זוג גזעים שהזכירו מאוד את אלה של מייק מיצ'ל ופרוויס שורט. היו לו ימי חסד בחמישייה של פילדלפיה עם הרופא המכובד דוקטור ג'יי ועם מוזס מאלון ועוד שועי עולם. לימים, כשנחת בארץ בפעם הראשונה, השתומם כיצד זוכרים לו כולם את אותו משחק ענק בו קלע 46 או 47 או מי זוכר כמה זה היה, בעצם, כששיחק בדן בוש נגד מכבי ת"א.

סיפרה בסלע מתנצלת בפני פול תומפסון, על כי נשכח ממנה הכינוי פו הדוב בזמן כתיבת הספר 'עבירה במתכוון' ובמקביל גם לא נכלל עד נובמבר 2007 באתר המופתי כדורסלע. קבל נא את התנצלותנו הכנה עד מאוד, חבר יקר. מעכשיו והלאה אתה מונצח כאן לעולמי עולם כבעל כינוי.