|
הרבה מאוד כוכבים גדולים ידע הכדורסל האירופי במשך השנים. ניקי גאליס היה רק אחד. אם תחפשו בלכסיקון הכדורסל את הערך 'מכונת סלים', סביר מאוד להניח שתתקלו קודם כל בתמונה שלו. כולה 1.83 מ', אבל עשה סל איך שרצה ומתי שרצה, בכל מצב ומול כל אחד. פשוט תופעת טבע. אין דרך יותר טובה להגדיר זאת.
הוא נולד בניו ג'רזי לפני קצת יותר מ-50 שנה. בן למשפחת מהגרים ענייה מהאי רודוס. אביו, שהיה בצעירותו מתאגרף לא רע, בנה על הילד כיורש בזירה, אלא שלא לקח יותר מדי זמן עד שניקוס הצעיר גילה את ייעודו האמיתי - לקלוע, וכמה שיותר. הוא כיכב וקבע כמה וכמה שיאים במדי התיכון המקומי ביוניון סיטי, החליט להישאר לא רחוק מההורים, ובחר בסיטון הול כקולג' המועדף עליו. גם שם עשה חיל (חייל הוא חייל טוב בכל מקום), ובעונתו האחרונה במכללות קלע יותר מ-27 נקודות בממוצע למשחק, עובדה שהציבה אותו במקום השלישי בטבלת הקלעים הכלל-ארצית, אותה הוביל אחד בשם לארי בירד.
למרות הסטטיסטיקה המרשימה, לא נחשב גאליס לאחד מכוכבי השנתון שלו במכללות. הוא נבחר אמנם בדראפט על ידי בוסטון סלטיקס, אבל זה קרה רק בסיבוב הרביעי, במקום ה-68. המיקום הנמוך לא מנע ממנו להמשיך במרדף אחר החלום - דרך מחנה הקדם-עונה של הסלטיקס. בימים הראשונים הוא עשה רושם לא רע, הפארקט של הבוסטון גארדן כבר החל להבליח באופק, אלא שאז, מספרת אגדת עם יוונית, החליטו האלים שבמרומי האולימפוס להתערב.
"האמת, זה היה הרבה יותר פשוט מכפי שאולי ניתן לחשוב", סיפר לי פעם קוסטה, בעל בית קפה בלב ה'פּלאקה' של אתונה, "הֶרְמֶס, שליח האלים שיכול להיות רואה ואינו נראה מתי שבא לו, שם לו קטנה באחד האימונים וגרם לו להיפצע. לא באופן חמור מדי, חלילה. מקצוען מהמעלה הראשונה הוא הרמס, ויודע את העבודה על בוריה. זו היתה פציעה שמצד אחד גרמה לסלטיקס לחתוך אותו צ'יק-צ'אק, ומצד שני חלפה די מהר, והביאה את גאליס להחלטה לחפש את מזלו במולדת הישנה והטובה". בשלהי 1979 נחת ניקוס הצעיר ב'אלכסנדריו' של אריס סלוניקי, וכל השאר היסטוריה והיסטריה.
היו לו הרגליים הכי חזקות שראיתי אצל גארד, ואולי לא רק אצל גארדים. הוא היה פיזי מאוד באופן כללי, אבל הרגליים היו משהו יוצא דופן. הן איפשרו לו לא רק לבצע הטעיות אין ספור על שטח קטן, אלא גם, ואולי בעיקר, לעלות בפתאומיות לגובה עצום מהמקום, או תוך כדי תנועה, כשהשומר יכול רק לעצור אותו בעבירה, או להביט חסר אונים כיצד הכדור צולל פנימה, ובמקרים רבים מאוד שני הדברים גם יחד.
גאליס חיסל את השומרים שלו בכמה וכמה צורות, כולל שלשות בעת הצורך. המועדפת עליו מכולן היתה הפנטריישן. תוך שהוא מנצל את הזריזות והכוח בהם ניחן לרוב, היה מבצע עוד כדרור, עוד הטעיה, עוד סבסוב ואז - בלי שום קשר וללא התחשבות בגובהם של השומר או של אלה המגיעים לעזור לו - עולה לתקרה ומניח עוד שתיים בטבעת. גם הרעיון לעצור אותו בעבירה לא השתלם בדרך כלל, לאור העובדה שהאיש קלע באזור ה-90 אחוז מהקו. הכל עבר דרכו, בסגנון שלו וכמו שהוא רצה.
13 עונות הוא עשה באריס, אבל הרבה-הרבה פחות זמן לקח לו להפוך לפייבוריט של היוונים, ולא רק בכדורסל. זכיתי להיווכח בכך מקרוב באליפות אירופה ההיא של 1987, קו פרשת המים של הכדורסל ההֶלָסי. הנבחרת של קוסטאס פוליטיס היתה מרכז העולם באותם שבועיים. יוון כולה אהבה ללא תנאי את פאסולאס וכריסטודולו, העריצה את יאנאקיס, אבל גאליס היה אלוהים, ובצדק גמור. עם כל הכבוד לאחרים, בלעדיו הם היו מחפשים את עצמם עד היום ב'היכל השלום והאחווה'. 37 נקודות בממוצע היו לו בטורניר. 40 הוא קלע בגמר הבלתי נשכח מול ברית המועצות. כל מלה מיותרת.
בכלל, בכל טורניר בו השתתף סיים כמלך הסלים. לא חשוב אם מדובר בליגה, גביע, גביע אירופה, אליפות אירופה או אליפות העולם, וגם לא משנה אם מולו עמדו יוגוסלבים, אמריקאים, רוסים או ספרדים. כמעט 31 נקודות בממוצע על פני יותר מ-1,000 משחקים מדברות בעד עצמן.
התקופה באריס הסתכמה בשמונה אליפויות, שישה גביעים ושליטה מוחלטת בכדורסל היווני. רק דבר אחד היה חסר לו להשלמת האוסף - גביע אירופה לאלופות. בסוף שנות ה-80' הגיעה אמנם אריס בהנהגתם של גאליס וינאקיס שלוש פעמים ברציפות לפיינל-פור, אבל בכל פעם כשלה בחצי הגמר (כולל פעם אחת מול מכבי ת"א). גם אחרי שעבר לפנאתינייקוס לא הצליח להסיר את קללת חצי הגמר, ופעם נוספת ראה מנגד את הארץ המובטחת ואליה לא בא.
הקריירה המזהירה שלו הסתיימה באופן פתאומי וביזארי משהו. לפני משחק ליגה סתמי למדי, סימן מאמנו בפאו, פוליטיס, אותו פוליטיס ממש שהיה שותפו לתהילה הגדולה ב-87', את החמישייה הפותחת. חמישה שמות סומנו, אולם אף אחד מהם לא היה גאליס. ניקוס ההמום נעץ מבט מקפיא במאמנו, נטש את האולם ויותר לא שב לשחק. כך זה כנראה חייב היה להסתיים - כמו לאורך כל שנותיו כשחקן - בסגנון שלו וכמו שהוא רצה.
(הקטע נכתב בידי שחר הרמלין)
|
