נערים היינו וגם התבגרנו, צפינו באלפי משחקי כדורסל מכל קצוות הגלובוס, בהם לקחו חלק רבבות שחקנים בכל התפקידים, אבל אחד כמוהו לא ראינו, פשוט משום שאחד כמוהו לא היה. לא סתם הוא נחשב במולדתו, ברזיל, לראש וראשון בין כדורסלני כל הזמנים ולאחד הספורטאים הגדולים אי פעם. באיטליה, בה עשה את חלק הארי בקריירה האירופית שלו, ובעצם כמעט בכל מקום בעולם, הוא "סתם" ענק מארץ הענקים.

בדיוק מחר, 16 בפברואר, ימלאו 50 להולדתו בעיר נאטאל בברזיל. בתעודת הזהות הוא מופיע כאוסקר דניאל בֶּזֶרָה שמידט, אבל באמת שאין צורך להתעקש על זה. בדיוק כמו שלא צריך להסביר לאיש מיהם מייקל, מג'יק, הדוקטור או קארים - ולהבדיל, במחוזותינו, מיקי, דורון, בוזי או בארי - די אם תאמרו "אוסקר" וכולם כבר יידעו בדיוק למי הכוונה.

מה נאמר ומה נגיד על אוסקר, שטרם נאמר ונכתב כל כך הרבה פעמים. אם לסכם כבר בהתחלה, האיש הוא גדול התותחנים עלי אדמות מאז ומעולם. נקודה. יד שלא מהעולם הזה, מחוברת לגוף בגובה 2.05 מ' ומשחררת כדורים במהירות קטלנית. יכול להיות שעל פי ההגדרה היבשה האיש היה פורוורד, אולם בפועל הוא היה נמצא, יורה ולרוב פוגע מכל עמדה ונקודה במגרש.

49,703 נקודות הוא קלע במשחקים רשמיים. הנה זה שוב, במלים: ארבעים ותשעה אלף, שבע מאות ושלוש. אין חיה כזו. הרוויח ביושר רב ביותר את הכינוי שניתן לו במולדתו: Mao Santa, היד הקדושה. סתם לשם השוואה: מדובר ב-5,303 יותר ממאזנו הבלתי נתפס של קארים (כולל פלייאוף ומשחקי אולסטאר) ב-NBA, ומשהו כמו פי שלושה מכל מה שצבר בחייו דורון ג'מצ'י, מלך סלי ישראל בכל הזמנים ולעולם ועד.

הוא התחיל את הקריירה בגיל 17, ובמשך שבע עונות שיחק במדי פלמייראס וסאו פאולו הברזילאיות. ב-1982 נחת בקאזרטה, ומיד הפך לאימתן של כל ההגנות האירופאיות בכלל והאיטלקיות בפרט. לא היתה שום דרך לעצור את אוסקר. נתת לו חצי מטר בחוץ - קיבלת מיד שלשה על הראש. נצמדת עליו - האיש הוריד כדור לרצפה, עבר אותך והלך עד לטבעת, או הסתפק בהקפצה-שתיים ועלה לשתי נקודות בטוחות. ניסית לעצור אותו בעבירה - היו לו משהו כמו 207 אחוז הצלחה מהעונשין.

זכיתי לראות אותו פעמיים מקרוב. הראשונה היתה מול הפועל רמת גן, באותו מפגש כפול מפורסם בגביע קוראץ' בעונת 1983-4. רמת גן אמנם הדהימה במשחק הראשון ביד אליהו והביסה את קאזרטה ב-31 הפרש, אבל בגומלין כבר דאג אוסקר שהסדר ישוב אל כנו, והוליך את האיטלקים לניצחון מכריע (66:108) ולשלב הבא. חמש שנים אחר כך, צפיתי בו מתעלל בהפועל גליל עליון במסגרת גביע המחזיקות. 41 נקודות המטירה היד הקדושה על יושבי כפר בלום, שכמו רבים וטובים לפניהם לא ידעו מאין זה בא להם ומה לעשות נגד זה.

באותה שנה, 1989, הוליך אוסקר את קאזרטה עד לגמר המפעל האירופי, שם נכנעו האיטלקים לריאל מדריד, אותה הוביל מגה-סטאר לא פחות מופלא, דראזן פטרוביץ'. זה היה אחד הגמרים הגדולים בכל הזמנים. אוסקר, כהרגלו, קלע מכל מקום, וסיים עם 44. מול כל אחד אחר סביר להניח שזה היה מספיק, אבל פטרוביץ' לא היה כל אחד אחר. 62 נקודות קלע האליל הקרואטי, ריאל ניצחה 113:117 והגביע נסע למדריד.

וזה אולי מה שמאפיין יותר מכל את הקריירה של אוסקר. מדהימים ומופלאים ככל שיהיו הישגיו האישיים ונתוני הקליעה שלו (עונות של 30, 35 ואף 40 נקודות בממוצע), ברמה הקבוצתית, למעט תארים בברזיל שלא בדיוק נספרים בשאר העולם, הוא השיג די מעט. בשמונה עונות בקאזרטה הוא זכה בגביע איטלקי אחד, ו...זהו בעצם. לא אליפות, לא גביע אירופי מכל סוג שהוא. כלום. מכסימום הפסדים בגמר. די מדהים. גם בקבוצותיו הבאות באירופה - פאביה האיטלקית ו-ויאדוליד הספרדית - הוא צבר אין ספור תארי מלך הסלים וכאלה, אבל תארים קבוצתיים? לא ממש.

בנבחרת ברזיל הלך לו קצת יותר טוב. אליפויות דרום אמריקה, השתתפות בלא פחות מחמש אולימפיאדות רצופות (מוסקבה, לוס אנג'לס, סיאול, ברצלונה ואטלנטה, אם כי גם שם לא עבר מעולם את רבע הגמר) וההישג בה"א הידיעה: הזכייה במשחקי פאן-אמריקן 1987 באינדיאנפוליס על חשבונה של ארצות הברית המארחת, בעוד אחד מאותם משחקים שכל מי שצפה בהם לא ישכח לעולם.

הימים היו טרום עידן הדרים-טים. הנבחרת האמריקאית כללה שמות מכובדים מאוד, כמו דייויד רובינסון, דני מאנינג, פרוויס אליסון ואחרים. המחצית הראשונה התנהלה כמצופה, ובסיומה הובילו האמריקאים 54:68. לאוסקר היו במחצית משהו כמו 12 או 14 נקודות. במחצית השנייה האיש נכנס לאחד מאותם זונים מפורסמים שלו, תפר סל אחרי סל, שלשה אחרי שלשה, סיים עם 46 וחשוב מכך הוביל את נבחרתו לניצחון 115:120 ולמדליית זהב יוקרתית מאין כמוה.

אחרי 14 שנה באירופה, הוא חזר לברזיל לשמונה עונות נוספות (ארבע בסאו פאולו וארבע בריו דה ז'נירו), במהלכן המשיך לשפר את שיאי הקליעה של עצמו, שככל הנראה לא יישברו לעולם. בשלהי 2003, והוא בן 45, הודיע אוסקר לעולם כי מבחינתו תם הטקס. היד הקטלנית מכולם יצאה לפנסיה.

אגב, ללא קשר לתארים בהם זכה או לא זכה, הוא תמיד ידע מה ערכו, וכמה הוא חשוב לכל קבוצה בה שיחק. במהלך אולימפיאדת ברצלונה, שאל אותו אחד הכתבים מדוע הוא זורק כל כך הרבה, בעוד השחקנים האחרים עסוקים בעיקר בלסדר לו חסימות. "אדוני הנכבד", השיב אוסקר בלי למצמץ, "ככה זה - גם במוסיקה יש מי שתפקידו לנגן על הפסנתר, ומי שתפקידו לסחוב את הפסנתר ממקום למקום".

(הקטע נכתב בידי שחר הרמלין)