יש בהם משהו, בצלפים השמאליים, שנראה שונה ומיוחד לעומת "סתם" גאנרים. רוב הסיכויים הם שזה משום שיחסית אין יותר מדי כאלה. הם קופצים לעין בדיוק כמו שפול מקרתני, בלי קשר לכישרונו העצום, התבלט בין גיטריסטים אחרים. ככה זה גם בכדורסל: הרוב המוחלט הם ימניים, ולכן, כשכבר מגיע שמאלי דומיננטי, הוא מתבלט מיד בזכות היד, ולא רק בזכות היד, אם אתם מבינים למה אני מתכוון (וזה בסדר גמור אם אתם לא).

כמה וכמה שמאליים קטלניים במיוחד זכיתי לראות בימי חיי. חלקם היו או עדיין כוכבי NBA - כריס מאלין, וולטר ברי, נייט ארצ'יבאלד, מאנו ג'ינובילי, טוני קוקוץ' ומייקל רד, אם לנקוב רק בכמה שמות - ובאירופה ובארץ היו איגור קודלין האיום ומייקל יאנג - שכבר מונצחים במדור זה ממש - ננדו ג'נטילה, חנן קרן, ניב בוגין, קורן אמישה ואחרים. גם לדימיטרי דיאמנטידיס לא חסר שום דבר, אבל לא יעזור כלום – עם כל הכבוד לכולם, כשאני מאתגר את הזיכרון הפרטי שלי במשוואה "שמאלי + צלף" - השם הראשון שיופיע יהיה תמיד, אבל תמיד, סטיב קפלן.

פששששש, איזה קלעי היה, ויש להניח שעודו, האיש הזה. איזה שוּטֶר, באמת שקשה לתאר. מהיום שהגיע ארצה והצטרף להפועל רמת גן, אי שם בראשית שנות ה-70', היה ברור שיש לנו עסק עם אחד הקלעים הכי גדולים שנראו כאן. לא לחינם הוא זכה ברמת גן לכינוי "ראש העיר". איש לא מצא מענה לשמאלית שלו, שירתה 25, 30, 35 נקודות למשחק כאילו כלום, ומדי פעם אף לא בחלה בחציית קו 40 הנקודות. חמש עונות בזו אחר זו, מ-73/4 ועד 77/8, היה מלך הסלים של הליגה, עד שבא בוזי ינאי הגדול ועצר את הרצף.

הספיק לשחק בסך הכל 262 משחקים בליגה, אותם סיים עם 5664 נקודות, מה שאומר ממוצע של 21.6 ומקום עשירי בטבלת קלעי כל הזמנים. סתם לשם התרגיל המתמטי וה"מה היה קורה אילו", חישבתי ומצאתי כי מספר המשחקים הממוצע של תשעת השחקנים המקדימים אותו בטבלה עומד על 371, כלומר 109 משחקים יותר. תנו לקפלן עוד 109 משחקים, אפילו בממוצע מעט נמוך יותר של נקודות למשחק, והוא מזנק למקום השלישי, סגן רק לג'מצ'י ולברקוביץ'.

כמה וכמה סימני היכר היו לו פרט לאותה יד שמאל אימתנית. למשל שחרור מהיר מאוד של הכדור, כזה שהקשה עוד יותר על ההגנות ומאחר שכך, בכל פעם שהכדור היה מגיע אליו הסתער לעברו השומר התורן בניסיון למנוע את רוע הגזירה. או אז היה סטיב מנער את המגן בהטעייה קלילה, מכדרר פעם או פעמיים ימינה או שמאלה ויורה. ואפרופו יורה, כילד וכנער זכור לי שהתרשמתי במיוחד מהזריקה השטוחה יחסית שהיתה לו. בעוד אנחנו גדלנו על זריקות קשתיות יפות ומרשימות, כמו אלו שראינו מטל ברודי וממיקי ברקוביץ', היה קפלן עולה ומשחרר טילי קרקע-רשת במסלולים שטוחים אך לא פחות, ובדרך כלל אף יותר מדויקים. היו לו גם התמצאות נהדרת קרוב לסל, אחוזים מצוינים ומעלה מקו העונשין, ונטייה די נדירה במונחים של היום לתת מעצמו 120 אחוז בכל ערב.

לא פחות מכל אלה, הכיר העם היושב בציון את קפלן בזכות התסרוקת המוזרה שעיטרה את ראשו - מין "הלוואה וחיסכון" שהתנפנפה לכל עבר בזמן המשחק. עובדה: בראיון שנתן לפני שלוש שנים ל-ynet, ציין ניל ווק, מכוכבי הפועל רמת גן בסוף שנות ה-70' ובתחילת ה-80' ואחד הזרים הבולטים ששיחקו בארץ בכלל (וגם מי שזכור כאחד שלא ממש הסתדר עם קפלן), כי אחד הדברים הזכורים לו ביותר מהקבוצה היא אותה תסרוקת תמוהה. גם שפם מרשים פיאר את פניו לאורך רוב שנותיו על המגרש, אבל כבר מזה לא מעט שנים לא מוצאים זכר לא לזו ולא לזה.

אבל קפלן זכור גם מסיבה נוספת, זו הפחות חביבה עליו - הוא אחד מאותם שחקנים גדולים, באמת גדולים, שמעולם לא זכו בתואר בארץ. תואם בארי לייבוביץ' כזה. אפילו כשהיה בשיאו, אפילו בימים בהם הפועל רמת גן היתה אימפריה אמיתית - עם ווק, סטיב שלכטר, סטיב מאלוביק, אביגדור מוסקוביץ', אור גורן, חנן קרן, קליף פונדקסטר, קורקי נלסון ואחרים, ועם צביקה שרף, שימי ריגר ואריה מליניאק על הקווים - היא לא זכתה בכלום. לא אליפות, לא גביע, לא שום דבר. נאדה.

שיא השיאים, או הטראומה הגדולה ביותר מבחינת רמת גן, היה המשחק השני בגמר הפלייאוף של עונת 82/3 (בסדרת הטוב משלושה). את המשחק הראשון רמת גן הפסידה אחרי קרב צמוד. בשני היא הובילה לאורך כל הדרך, כולל יתרון 70:78 פחות משלוש דקות לסיום. גם זה לא הספיק. ריצת 0:10 של מכבי, כולל סל ניצחון של ברקוביץ' עם הבאזר שלחה את הצהובים לגזור שוב רשתות, ואת קפלן וחבריו לבכות בתסכול בחדר ההלבשה. יכול להיות שמדליית הכסף של הנבחרת בטורינו - נבחרת שהוא היה אחד הבולטים בה - ניחמה אותו במשהו. אולי, לא בטוח.

אחרי שסיים לצלוף עבור רמת גן והנבחרת, פנה לאימון, אולם לא הצליח להפוך לתושב קבע ברמות הגבוהות ביותר של האימון, אלא הסתפק בליגות נמוכות יותר ובעבודה עם נוער. לאחרונה נתקלנו באתר "ספסל" במודעה המזמינה שחקנים לקבל ממנו אימוני קליעה אישיים. למי שיש שאיפות בנושא מומלץ לא להסס. לא תמצאו כאן הרבה מדריכי ירי מהקליבר הזה.

(נכתב בידי שחר הרמלין)