הזמן מטשטש הכל למרבה הצער וכבר קשה לדעת בוודאות מה היה רישאר דאקורי יותר: שחקן הגנה טוב, או שחקן התקפה. יכול להיות שעצם השאלה הזו מוכיחה, שדאקורי היה שחקן כדורסל מצוין בלי קשר לשאלה איפה נמצא הכדור כרגע – בחצי המגרש שלו או של היריבה.

להגדיר את זה אחרת? אצלו אי-אפשר היה להתלהב ומיד להיאנח, יען כי רגע אחד קלע סל פנטסטי ואחר כך מיד עשו לו בית ספר בצד השני. סטייל ימי דורון ג'מצ'י, נניח, או עודד קטש, או ליאור אליהו אם להיאחז בדוגמא עכשווית.

ברמת התותחנות נטו, כנראה שהיו גדולים ממנו בכדורסל הצרפתי. הרב דוביסון הוא רק דוגמא אחת. אולי גם יאן בונאטו ואבא שלו, שהחזיק בשיאי קליעה משמעותיים עוד בטרם הגחנו לאוויר העולם. אבל דאקורי? הווווו, הוא היה חתיכת סמל ומופת לכדורסלן בעל קריירה ארוכה עם המון הישגים, המון פרסים (אף אחד מהם לא איראני הו הו הו) והמון תארים אישיים וקבוצתיים.

אומרים האומרים, ואין לי כל דרך לוודא את זה, שדאקורי הוא הספורטאי הצרפתי המעוטר ביותר בכל הזמנים. בספורט בכלל, כן? לא רק בין הכדורסלנים.

השפעתו ושמו היו כל כך ידועים, עד שאפילו שמעל'ה מזרחי, בהצגתו לאומה היושבת בציון את הסנטר הרחב רשארד גריפית' אי-שם בקיץ 1997, כינה אותו לאוזני התקשורת: "רישארד". ומאז הפך האיש הגדול ההוא לרישארד-שלנו. על שמו, סורט אוף, של הגארד הצרפתי.

הוווו, הימים ההם נחלקים לשניים: ימי האפרו, בהם התהלך דאקורי (1.95) ברחובות עם שיער מנופח ויצר עלטה מלאכותית סביב ההילה שזהרה מעל ראשו. וכמובן, הימים שאחריהם, בה עבר לתספורת קצוצה ואז כבר אפשר היה לראות גם את ההילה המסתתרת וגם – שומו שמיים – רווח קלאסי בין השיניים שגם כרמית גיא לא היתה מתביישת בו.

הג'אמפ-שוט שלו היה מהקלאסיים שבנמצא. אלגנטי מאוד, נאה כרפאל. לא נשכח אותו לעולם. דומה שרק הזריקה היפהפייה של דודי אדלר האגדי היתה יפה משל הצרפתי. לא נכחיש זאת. לרוב המזל, בהיעדר קטעי וידיאו מתאימים, לא נוכל גם לאשר.

דאקורי, יליד 1959, החל את הקריירה שלו בשנתיים ליון ואחר כך שיחק 18 עונות רצופות בלימוז'. סתם שתדעו, למקרה שמישהו ישאל אתכם פעם אם היה אח ורע לרצף השנים הארוך של אלוורטיס בפנתינאייקוס. סמל ומופת היה. סמל ומופת הינו עדיין.

יש לו עשרים תארים קבוצתיים בצרפת, כולם עם לימוז', כולל גביע אירופה לאלופות, גביע אירופה למחזיקות גביע ושני גביעי קוראץ'. האחרון שבהם, עם זאת, הושג מחוץ לקבוצה. זו היתה זכייה באליפות עם ראסינג פאריס איתה עשה את השנתיים האחרונות בהחלט בקריירה שלו, לפני שפרש ב-1998.

ובואו לא נשכח, בואו, גם הופעות בחמש אליפויות אירופה, אולימפיאדה אחת ואליפות עולם אחת. אכן כי כן, היה אומר על זה ודאי ד. דבורין לו היה נשאל, היה כדורסל בצרפת גם לפני אנטואן ריגודו וטוני פארקר. בטח שהיה. 166 הופעות בינלאומיות היו לאיש הזה וממוצע של 13.5 נקודות למשחק. פייר אינאף של ממוצע, בטח בהתייחס לתקופה ארוכה כל כך בה שיחק בנבחרת ועבר מעמדת שחקן מוביל ומרכזי לשחקן משלים ומשם לשחקן שעל סף סיום קריירה.

שיא למשחק אחד עם הנבחרת: 37 נקודות. שיא למשחק אחד בלימוז': 44 נגד וישי אי-שם ב-1985. הוווו, בכל זאת תותחן רשמי הינו, אם כן. שנותיו הגדולות ביותר היו באייטיז, לא נכחיש זאת. הוא היה אתלטי בטירוף. בטירוף. בטירוף. ובימי האפרו, עוד לפני שהתאהב בתספורת חייל המארינס, היו כמה אזרחים צרפתיים שנשבעו כי ראו את דר' ג'יי מרחף באולמות הכדורסל בצרפת.

נאה, אם כן.

האולם בלימוז', הבובלאן (שם חבוב לאללה, יש לומר), ששימש לו כאולם ביתי לאורך מרבית הקריירה שלו, היה מפחיד למדי. היציעים בו תלולים באופן מיוחד והתחושה שהיא שהקהל סוגר עליך. כשלימוז' היתה בשיאה העסק הזה הפחיד הרבה מאוד קבוצות יריבות שקרסו שם בקלות. הקהל דחף, השפיע, התלהב ודאקורי היה אחד הכוכבים הקבועים בהצגה הסוחפת של הקבוצה הצרפתית הזו. נכון שלימוז' הגיעה לשיאה וזכתה בגביע אירופה לאלופות דווקא בתקופה בה שיחקה כדורסל איטי להחריד, הגנתי ולא מלהיב לעין תחת בוז'ידאר מאלקוביץ', אבל תיפח רוחי אם אני משקר לכם: היתה גם לימוז' אחרת רק מספר שנים קודם לכן. רצה, מתעופפת, דורסת, אטרקטיבית. ודאקורי היה חלק בלתי נפרד ממנה.

ועכשיו, יחד עם הזיכרונות הצפים, הנה כמה מספרים על הדרך. את העונה ההיא, 1992/93, כשהוא בן 34, דאקורי סיים עם שמונה נקודות למשחק בגביע אירופה. מייקל יאנג שכבר חבר בחיל, ויורי זדובץ', היו הקלעים המובילים של הקבוצה עם 20.9 ו-12.5 בהתאמה וגם ג'ים בילבה הקדים את דאקורי עם 8.7 נקודות למשחק. אבל זה כבר היה דאקורי הקשיש, כן? חוץ מזה, בקבוצה ההיא יאנג לקח את הזריקות והאחרים חיו מפירורים.

בפיינל פור באתונה הוא הצטיין נגד ריאל מדריד (עלה לשחק בדקה ה-26 וקלע 14 נקודות ב-14 דקות, כולל שבע זריקות עונשין ללא החטאה). בגמר, יומיים אחרי, כבר לא היה לו כוח כנראה ונעצר על שלוש נקודות וארבעה ריבאונדים ב-12 דקות. קשיש היה. להנפת הגביע הוא קרא אליו את מייקל יאנג והשניים הרביצו וואחד הנפה מאושרת. זה לא שהזיכרון שלי עד כדי כך טוב. פשוט יש לי צילום שלהם מהרגע ההיסטורי ההוא עבור הכדורסל הצרפתי.

התוצאות? 52-62 נגד ריאל מדריד בחצי הגמר. 55-59 בגמר נגד טרוויזו של טוני קוקוץ' וטרי טיגל. כזו היתה לימוז' של אז. ואם אני לא טועה, התואר ההוא של לימוז' היה הראשון של מועדון צרפתי כלשהו באחד מענפי הכדור. לא סופי, לא רשמי. רק נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא.

דאקורי חי עדיין את הכדורסל וסביבו, ככל הידוע. בשנים מוקדמות יותר של העשור הזה הוא שימש כפרשן בטלוויזיה במשחקי הליגה הצרפתית ובאירועים גדולים בהם השתתפה הנבחרת הצרפתית. הוא שימש גם כיועץ בתחום הספורט לממשלה הצרפתית לפני מספר שנים.

הרבה שנים אחרי פרישתו רישאר דאקורי מצטרף אל חיל התותחנים של כדורסלע-האתר. מדי שנה ינצנץ שם למעלה מצד שמאל ונרימה כוסית לחייו ברוב הדר, פאר וגעגוע. אחחחח, היו ימים.