טיזדייל היה שחקן נבחרת ארצות הברית לאולימפיאדת לוס אנג'לס וזכה איתה בזהב. אימן אותו אז בובי נייט. שנה אחר כך נבחר במקום השני בדראפט בידי אינדיאנה. ב-12 עונות הרביץ ממוצעים של 15 נקודות ו-6 ריבאונדים באינדיאנה, סקרמנטו ופניקס מעמדת הסנטר והפאוור פורוורד, עם 22.3 ו-7.5 ריבאונדים כנתוני שיא ב-1989/90 עם הקינגס. יחד עם מיץ' ריצ'מונד המשובח עד מאוד ועד בלי די ועד אין קץ, יצר טיזדייל את אחד הצמדים המעניינים בליגה באותן שנים.

עשו לו מחווה, עשו לו, באוניברסיטה, כש"הפרישו" את המספר שלו, 23, בפעם הראשונה ביחס לאיזשהו ספורטאי באיזשהו ענף ספורט בתולדות אוקלהומה. בלייק גריפין, הטאלנט הגדול האחרון של אוקלהומה, הוריד את הגופייה והמספר ממרומי התקרה, אבל לא לפני שביקש את ברכתו והסכמתו של טיזדייל.

איש גדל-גוף היה. וזה עוד כלום לעומת מה שנעשה ממנו אחרי הפרישה, כן? שהרי טיבם של דובים מסוגו לגדול לממדי דב גדולים עוד יותר עם הבאזר לסיום הקריירה. פרש ב-1997, אגב, כשהוא בן 33, כדי להתמקד בקריירה מוזיקלית. וזה נאה ומכובד. אדם שהולך אחרי אהבתו – אין נאה מזה. נגן בס היה ושמונה אלבומים מאחוריו. היתה לו כוונה ללכת על התשיעי, אבל היא לא יצאה לפועל.

ב-2007 התגלה סרטן בברכו של טיזדייל בעקבות בדיקות שנעשו לו, אחרי שנפל ממדרגות בביתו ושבר רגל. הוא עבר טיפולים כימותראפיים בלא הצלחה ומאוחר יותר נקטע חלק מרגלו והוא נעזר בפרוטזה. הוא מת בגיל 44 בלבד, כשנתיים אחרי שהתגלה הסרטן, בעקבות סיבוכי נשימה. לא נמצא קשר ודאי למחלת הסרטן בה חלה. כ-4,000 אנשים השתתפו בלווייתו. בושה, חרפה וכלימה שככה אנשים הולכים מבלי לשוב.