לא שזה יכול וצריך להוות תירוץ, אבל עד היום נראה ונשמע היה מוזר שצריך לטרוח במיוחד כדי להפוך את מיקי לחבר של כבוד בחַיִל. מיקי תותחן? כאילו, דה? האם השמש לא זורחת במזרח? האם האיראנים לא מנסים לפתח נשק גרעיני? האם אבנר קופל לא בעד פיינל פור? ישנם דברים שהם מובנים מאליהם, ועל פניו אין צורך להזכירם כלל. ברם אולם, צודק העם שפעמים רבות מספור אמר ודרש את שלו בנושא גם באופן רשמי ופורמלי, והנה אנו כאן על מנת לתקן את המעוות ולהשיב סדרי עולם על כנם.

קיצור תולדות קריירתו, העשירה והמעוטרת ביותר בהיסטוריה של הכדורסל הישראלי: משה מיכאל (מיקי) ברקוביץ' נולד ב-17.2.54 בכפר סבא, ובגיל שש עבר עם משפחתו לתל אביב. בגיל צעיר גילה את הכדורסל, ובהיותו בן 11 הכדורסל - בדמותו של המאמן האגדי יהושע רוזין - גילה אותו, והוא צורף אחר כבוד לקבוצת הילדים של מכבי תל אביב.

בגיל 17 הועלה לקבוצה הבוגרת, וכבר אז סומן כיורשו העתידי של טל ברודי. רבים היו מגיעים אז למגרש הבלטות הישן של מכבי, כדי לצפות בברודי ובברקוביץ' מתאמנים יחד, או זה נגד זה. אחד הסיפורים הידועים מאותה תקופה, עוסק בדרך בה הגיע מיקי ללבוש את המספר המזוהה איתו מאז ומעולם - 9. כשהיה בנוער, כך מספרים, הקפיד מיקי לשחק דווקא עם הגופייה מספר 6, בדיוק כמו הכוכב אותו העריץ, טל ברודי. כשעלה לבוגרים ורצה את אותו מספר, הסביר לו אמנון נתנאל, האפסנאי המיתולוגי של מכבי, כי "על 6 אין מה לדבר כל עוד ברודי בסביבה, אבל יש כאן מספר פנוי, 9. קח אותו, וזכור שלא המספר עושה את השחקן אלא להיפך". השאר, גם במקרה זה, הוא היסטוריה.

בשנת 1972 היה מיקי כוכבה של נבחרת הנוער, שתחת שרביטו של רלף קליין הדהימה כאשר סיימה במקום הרביעי באליפות אירופה בזאדאר, תוך שהיא מנצחת בדרך ענקיות כברית המועצות ויוגוסלביה. יחד עם ברקוביץ', שסיים כמלך הסלים של האליפות, שיחקו באותה נבחרת, בין השאר, אביגדור מוסקוביץ', שוקי שוורץ, עירא הררי, אריאל פורת, אורי בן ארי, יוני זקס, מאיר קמינסקי, וגם אחד, מוטי ארואסטי, מי שעתיד להפוך לחצי השני בצמד המפורסם ביותר בתולדות הכדורסל בארץ.

בגיל 21, כשמעמדו ככוכב בארץ כבר די מבוסס, הוא מחליט לשחק בקולג', ומגיע לאוניברסיטת נבאדה-לאס וגאס (UNLV), אותה מדריך המאמן הנודע ג'רי טרקניאן. בסיום עונה לא רעה בכלל, ההזדמנות הגדולה מכולן נוקשת בדלת בדמות הצעה מהניו ג'רזי נטס, אולם בעקבות לחץ פיזי מתון (?) מצדה של מכבי, עימה עדיין היה קשור בחוזה, נאלץ מיקי לגנוז את חלום ה-NBA, וחוזר הביתה ליד אליהו.

בשנים הבאות הוא הופך לכוכב גדול גם באירופה, כאשר הסמלים המסחריים שלו, פרט למספר 9, הם המתפרצות המסחררות, לרוב ממסירות של ארואסטי, הג'אמפ הקטלני, בעיקר מהפינה הימנית (אגדה נוספת מספרת, כי ברגע שהיה מקבל את הכדור באותה פינה, ועוד לפני שהכדור עזב בכלל את ידיו, כבר היו שופטי המזכירות מוסיפים נקודות למאזנה של מכבי, שהרי למה לחכות סתם?), האצבע המונפת גבוה-גבוה בדרך להגנה אחרי עוד סל שצבר, על מנת שיידעו כולם מי כאן נומרו אונו, וסלי הניצחון, אליהם עוד נגיע בהרחבה.

מיותר להרחיב את הדיבור על עונת 77/76, במהלכה הוליך את מכבי לניצחון ההיסטורי 79:91 על צסק"א, שהתרחש, כמה סמלי, בדיוק ביום הולדתו ה-23, וחודש וחצי מאוחר יותר גם ל-77:78 על וארזה ול"גביע אירופה לתל אביב!" ההוא באולם 'פיוניר' בבלגרד. ארבע שנים מאוחר יותר הגיע גביע אירופה השני של המועדון, לאחר ניצחון 79:80 על סינודינה בולוניה. בין שני הגביעים האלה ואחריהם, הופיע עם מכבי בארבעה גמרים אירופאים נוספים, בהם הפסידה הקבוצה לריאל מדריד (80'), קאנטו (82') ומילאנו (87', 88').

אם ההפסדים בארבעה גמרים אלה התקבלו אצלו, כמו אצל רבים אחרים, באכזבה רבתי, הרי שסגנות אחרת, לה היה שותף בכיר ומרכזי, נחשבת להישג הגדול ביותר של הכדורסל הישראלי מאז ומעולם. מדובר כמובן באליפות אירופה 1979 באיטליה, בה העפילה ישראל לבית הגמר אחרי ניצחון סנסציוני על יוגוסלביה האדירה של דליפאגיץ', צ'וסיץ', קיצ'אנוביץ' וכל השאר, באותם ימים לא פחות ולא יותר אלופת העולם. 76:77 היתה התוצאה באותו ערב בלתי נשכח בגוריציה, וממש אין צורך לשאול מי קלע את סל הניצחון.

כי מעבר לכל דבר אחר - היכולת, התארים, המקצוענות, המנהיגות, הנתונים הסטטיסטיים, הכריזמה, היותו ספורטאי למופת ועוד - ייזכר מיקי לעד כווינר האולטימטיבי, האיש שמתי שצריך יהיה זה שיקלע את הנקודות הקובעות והמכריעות. חוץ מהסל ההוא מול יוגוסלביה אלה היו סל הניצחון מול צ'כוסלובקיה במשחק המכריע על ההעפלה לאליפות העולם 86' בספרד, שבע הנקודות האחרונות, כולל השתיים שהבטיחו למכבי את הניצחון על בולוניה בגמר 81', סלי ניצחון על ריאל וברצלונה באירופה, סל הניצחון על הפועל רמת גן בגמר הפלייאוף 83' ועוד רבים רבים. בגמר גביע אירופה 87', בדקות האחרונות והצמודות בין מכבי למילאנו - ובניגוד לדעתם, שלא לומר תחנוניהם של אלפים מאוהדי מכבי ביציעים ובבתים - בחר המאמן צביקה שרף להשאיר את מיקי על הספסל. הסוף ידוע: אייר-בול של דורון ג'מצ'י בשנייה האחרונה ממצב בלתי אפשרי והפסד של מכבי 71:69. לעולם לא נדע מה היה קורה לו היה מיקי על המגרש באותו פוזשן אחרון, אולם אם תשאלו את האיש עצמו ואת אוהדיו, יש להניח שתקבלו תשובה חד משמעית.

בתום עונת 88/87, כאשר הנסיגה במעמדו במכבי כבר הפכה לעובדה מוגמרת, החליט מיקי לעבור לאחות הקטנה, מכבי ראשל"צ, בשורותיה שיחק חמש עונות. בעונת 91/90 הוליך את הקבוצה לגמר פלייאוף היסטורי, שם הפסידה 3:1 למכבי תל אביב, כמובן. בהמשך, שיחק עונות בודדות בהפועל ירושלים ובהפועל תל אביב, עד שפרש סופית מהמשחק בגיל 41.

בניגוד למה שניתן היה לצפות, לא מיהרה מכבי ת"א להציע לסמל הגדול שלה תפקיד משמעותי במועדון לאחר פרישתו ממשחק, ובעצם עד עצם היום הזה. אי לכך ובהתאם לזאת, מצא ברקוביץ' את דרכו חזרה לענף כמנהלה המקצועי של גבעת שמואל, בהמשך כבעליה של רמת השרון (שם שיחקו גם שני בניו, רועי וניב), ואחרי שזו ירדה ליגה גם כמנהל מקצועי בעירוני נהריה. כיום, הוא מסתפק בצפייה מהיציע בביצועי הבנים, לפחות עד להודעה חדשה.

המספרים אומרים הכל: 17 אליפויות ו-13 גביעים בארץ, שני גביעי אירופה, 8,465 נקודות בליגה, 2,842 נקודות ב-165 הופעות נבחרת, שבע הופעות באליפויות אירופה לאומות, 3,588 נקודות במדי מכבי באירופה, הופיע חמש פעמים במדי נבחרת אירופה ואף זכה שזו תופיע בארץ במשחק מיוחד לרגל פרישתו. הישראלי היחיד שנבחר בין 50 שחקני הכדורסל המשפיעים ביותר על הכדורסל האירופאי בכל הזמנים, וכמובן - בכיר כדורסלני ישראל אי פעם על פי כל משאל וסקר שהתקיים עד היום, ובהפרש עצום.

כך גם בשנת 2005 ב"היכל התהילה", פרויקט שיזמו יו"ר הדירקטוריון ואהרל'ה וייסברג, ושבבמסגרתו בחרו מאות שחקנים ומאמנים ישראלים את 50 הגדולים בכל הזמנים. הנה כאן קליפ מיוחד שערך סהר רחמים לרגל האירוע, ובו על קצה המזלג מהאיש ומפועלו. כעת, תושלם התמונה ותוקן העוול ההיסטורי, עם צירופו של מ"ם-יו"ד-קו"ף-יו"ד גם לחיל התותחנים של כדורסלע-האתר.

(נכתב על ידי שחר הרמלין)