כמה וכמה (וכמה!) תכונות מרכזיות היו לכהן, לפחות ככל שהצלחתי לסנן מבין כולן: הוא היה אחד היחידים בארץ בגילו שהשתמש נכון והרבה בהוק-שוט שמאלי, מה שהפך אותו לבלתי רגיל וגם די בלתי עציר בהתחשב ב-2.05 שלו. בנוסף, היה פחות חזק ממה שהוא נראה לפחות נכון לגיל 16. אולי אחר כך כבר נעשה קיר בטון אמיתי, לא יודע. איציק גם היה עצל למדי ככל שזה נוגע לאימונים. הוא דיבר הרבה ומהר ואהב לאכול ולטחון בלי סוף. וכן, הוא היה שמן.

היו שני איציק כהן: אחד שכיכב כאן בעבר בחידת 'בעל המאה', שהפכה עם הזמן ל'ונשאלת השאלה', שכינויו היה איציק כהן הגדול, פשוט כי בא לעולם מוקדם יותר. איציק כהן האחר, זה שבו דנים כרגע, נקרא באופן קורקטי 'הקטן', או 'הירושלמי' יען כי במקור הגיע למכבי ת"א ממכבי ירושלים. ומי שלא חס עליו, או לא עשה חשבון מיותר, פשוט כינה אותו – בפניו או שלא - איציק כהן השמן.

הוא היה רך-משהו, לא נכחיש זאת. כלומר, לאו דווקא באופיו אלא בבטנו. כמי שנתקל בו ובבטנו לא פעם, אני יכול להעיד ממקור ראשון שכאלה היו פני הדברים אז. עד כמה שאני זוכר גם באופיו כשחקן הוא לא היה אריה שואג שש אלי קרב, אבל כשהגיע מירושלים למכבי ת"א ומאוחר יותר אל נבחרת הקדטים אותה הוביל מאמננו שחור השיער לשעבר, מולי קצורין, עשו הכל כדי להפוך אותו לא רק לחיה בפוטנציה אלא לחיה אמיתית. ממשית. כהן אמנם הפך לאגרסיבי יותר, אבל אני, לפחות, חושב שעם אופי אחר יכול היה להיות הרבה יותר מאיים מתחת לסלים.

בתודעה הכללית כהן זכור בעיקר בזכות אותן שש נקודות שקלע בגמר האירופי נגד מילאנו ובוב מקאדו אי-אז בימים, ובהיותו שחקן ספסל במכבי ת"א. אני אזכור את סוסון היאור החביב הזה בזכות עניינים נוספים: הראשון, תחילת אימון סגל הקדטים במכון ווינגייט. סוג של חימום כזה, כן? שבת בבוקר, קורי השינה בקושי הוסרו. איציק ואני משמשים כזוג שצריך להקיף יחד, זה מול זה, את המגרש בסיבובים. עוד ועוד סיבובים, עוד ועוד, תוך עבודת רגליים מאומצת ותנועות הגנתיות. כהן, בלחישה, מסנן: "לאן אתה ממהר? לאט, אין לי כוח עכשיו".

השני, סקופון שיצא לי להשיג ולפרסם, לפיו כהן עוזב את מכבי ת"א וסגר על חוזה לחמש שנים בהפועל אילת. פרק זמן שהיה אז יוצא דופן. בהמשך גם התגלגל לי סקופון נוסף, לפיו הוא עובר להפועל גבת. כבר לא זוכר בדיוק, אבל נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שהסקופונים לגבי כהן הגיעו במקרה. זה לא שהייתי מחובר אליו עד כדי כך.

השלישי, ואת זה כבר כתבתי כאן פעם – כהן היה אחד מתוך שניים (האחר הוא עמירם ליגומסקי האגדי מאליצור פ"ת) שנתן לי גג במהלך משחק. בעוד הגג של ליגומסקי המבוגר והמנוסה ממני הגיע בדרבי פתח תקוואי תוך כדי ניתור גבוה במיוחד שלו ובעיתוי מצוין, הגג שדפק לי איציק היה משפיל: לא יודע איך זה קרה; קפצתי כרגיל והוא עמד שם והרים ידיים. אמנם עם כל הגודל שלו, אבל רק עמד. אוקיי, אולי עמד על קצות האצבעות. מפה לשם ובאמת שלא ברור איך, זה נגמר בחסימה. אני חושב שהיה שם איזה דאבל-אפ או משהו ופשוט נתקעתי בו. כך או אחרת, אחרת או כך, זו היתה בושה, חרפה וכלימה שזכורה לי היטב עד היום.

לימים התברר שאיציק כהן השמן עושה חיל בארצות הברית. ניו יורק, אני חושב. סיפרו שהוא עובד באיזושהי חברת מחשבים ותפס תפקיד מרכזי, שהוא איש רציני, עם ראש וזיקה לעניין. הלך עם מעיל עור שחור עד מתחת לברך, כשהגיע פעם לביקור ביד אליהו ולפתע נראה לא שייך לסצינה, כאילו קפץ לעולם אחר לגמרי והשאיר אותנו, הילידים, באותו מקום. נו, היו ימים.