באיזשהו מקום הקריירה של דושקו איוונוביץ', איש טאו ויטוריה וברצלונה בשנים האחרונות, המריאה מהר מאוד כמאמן, אבל רגע – אנחנו כאן עם הקריירה שלו כשחקן בכלל. אכן כי כן, יותר מדי זמן נשכחה מלבנו העובדה שהאיש היה גאנר של ממש. זה שהוא מאמן כיום, לא אמור ולא צריך לקחת ממנו את תהילת העבר. אז הופה, הנה הוא בחיל התותחנים של כדורסל. מעתה ועד עולם (או עד שייגמר לי הכסף לשלם על מקום אחסון בשרת חודש בחודשו).

איוונוביץ' החל לשחק במקום שנקרא ביילו פולייה, מונטנגרו, בדיוק מסוג המקומות שנהוג להתחיל בהם תחקיר על האיש - אם מקיימים עליו תחקיר, כן?

יוצאים בפיאט רעועה עם הילוך ידני מבלגרד, הולכים לאיבוד בדרך ואז באים הרים וגאיות מגיעים בהפוך על הפוך אל מקום שכוח אל. פנקס ועט ביד, טייפריקורדר גם ליתר ביטחון, שיחות עם האבא הזקן, החברה הראשונה ילנה בכתה ו', החבר'ה מגיל 15 כולל האידיוט ההוא, דארקו, וגם הקצב השכונתי וכמובן הגננת מירוסלבה שכל כך אהבה את הילד הקטן והשובב דושקו איוונוביץ'. מקסים, לא? אבל ת'נקס גוד, יו נואו, את התחקיר על איוונוביץ' נשאיר לאחרים. בכיו של תוןמרינגו סטאר מקרקע אותנו לפי שעה אל אדמת מולדת.

ובינתיים, יש לומר רק זאת: הקריירה של איוונוביץ' רצה על פני חמש קבוצות בלבד. אם אני זוכר נכון, החוק שהיה תקף אז ביוגוסלביה אי-שם בשנות השבים והשמונים חל גם עליו: לפני גיל 29 אי אפשר היה לצאת ולשחק באירופה. זה היה הכלל, פחות או יותר. מי ששבר אותו היה דראז'ן פטרוביץ', שהתחיל לאיים על אנשי ההתאחדות שאם לא יתנו לו לצאת לריאל מדריד הוא יקרע להם את הצורה. אבל עד פטרוביץ', אנשים שיחקו עד גיל 29- פחות או יותר, זה מה שאני זוכר - כמו טטל'ה. אי אפשר היה להוציא אותם משם לפני כן, וזו הסיבה שכל הדליפאגיצ'ים למיניהם הגיעו לאיטליה, ספרד ויוון רק בגיל מאוחר יותר.

כזה היה גם דושקו איוונוביץ', 1.96 גובהו, עומקו ונפחו, והוא אפילו עשה את זה מאוחר בהרבה. רק בגיל 33 הוא עזב את יוגוסלביה, ועד אז העביר את מרבית שנותיו – תשע, למען הדיוק - בבודוצ'נוסט וספליט כאליל שאין רבים ברמתו.

אחר כך הוא המשיך לג'ירונה, לימוז' למשך חודש כמחליפו של מישהו (יורי זדובץ' נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא) וסיים כמו שאנשים צריכים לסיים: בגיל 39, בשוויץ הקרירה, הוא הרביץ שנתיים אצל פרייבורג-הקבוצה ופרש עם 18.3 נקודות למשחק בעונה האחרונה שלו. ככה חיים נכון.

מעניין שהתחנות הראשונות שלו כמאמן היו גם התחנות האחרונות שלו כשחקן, ויצא שג'ירונה לקחה אותו ראשון כעוזר מאמן, אחריה באה פרייבורג ובעקבותיה נבחרת שווייץ היו המקום הראשון בו ממש צעק על השחקנים שלו כמאמן (כשחקן, יו נואו, הוא רק גער). את הקפיצה הגדולה הוא עשה עם לימוז' ב-2000 כשזכה איתה בדאבל הצרפתי ובגביע קוראץ' גם יחד. עם יאן בונאטו האלילי, בילבה וחברים. מאז הוא יושב כבר שנים בליגה הספרדית, בעיקר בטאו ויטוריה, ונחשב למי שהקפיץ אותה קדימה ועשה ממנה מועדון יורוליג מצליח.

אם לחזור לקריירה שלו כשחקן, ודאי ברור לכם שאיוונוביץ' לא היה מגיע לחיל התותחנים בזכות שנותיו בג'ירונה, פרייבורג או החודש שלו בלימוז', בו שיתף פעולה עם שני תותחנים נוספים מהחיל שלנו, מייקל יאנג ורישאר דאקורי. מה שהקפיץ אותו לכאן הן אותן שתי זכיות בגביע אירופה לאלופות עם ספליט כשחקן המבוגר ביותר בקבוצה (מספר 12, היחיד שהחל להקריח כבר אז יש להניח, ואף להניח יש).

הווווווו, אליל היה איוונוביץ' באותן שנים. בעוד כולם מדברים על הצמד הפלאי קוקוץ' וראדג'ה, ואחרים מוסיפים פסקה או משפט על פראסוביץ', טבק, סאביץ', פאביצ'ביץ' וכאלה, איוונוביץ' האיום (ככה קראו לו אז, אם אני זוכר נכון את השידורים של אורי לוי) היה יציב למדי. צ'אקה נאה מבחוץ, מגיע המון פעמים לקו העונשין. טראסטבל, בקיצור.

האיש היה שלוש פעמים מלך הסלים ביוגוסלביה וגם בעונה הראשונה שלו בשוויץ, כשהוא כבר בא בימים, לקח את התואר בהליכה עם 30 נקודות למשחק. וזהו, אני מניח. על השאר בטח נשמע מליאור אליהו.