לא אשכח ולא אסלח את הפעם הראשונה שראיתיו על המגרש. העונה היא עונת 1992-93 ואנוכי ילד בן 10 מישראל שהולך שבי אחר משחקה היפה לעין של פיניקס סאנס בכלל וכריזמתם המתפרצת של קווין ג'ונסון וצ'ארלס בארקלי בפרט. מדובר היה בעונה שכיף להיות בה אוהד פיניקס: הקבוצה הזו שיחקה את הכדורסל הכי שמח על הפלנטה, עם מתפרצות, שלשות, הטבעות וטום צ'יימברס. באמצע כל החגיגה הזו נתקע הסוסון הזה, אוליבר מילר, אז רוקי גדל מימדים מארקנסו המכללה, שאגב, לא פלא שהחליט לשחק בה. הלוגו של הרייזורבקס הוא חזיר בר, ומילר כנראה פיתח מיד רגש קומוראדיות.

אוליבר מילר היה בטטה גדולה במיוחד. במילים אחרות – הוא היה שמן. מאוד שמן. עד כדי כך שמן, שלו היה פוגש את הנשיא כשזה עוד לא פיתח גינונים נשיאותיים הילד עוד היה תופס לו את קפלי השומן (הומאז' נאה לסיפור כדורסלעי-אלמותי על אודות מאיר "תן קפל" השמן).

למעשה, הוא היה כנראה שחקן הכדורסל הכי שמן שהגיע הכי רחוק אי פעם, ובסך הכל הייתה לו קריירה לא רעה ב-NBA. הסיבה: סוסון היאור הזה, שלו היה משתכשך במציאות במימי האגם המצרי האגדי בוודאי היה תופס נתח נכבד ממנו, היה שחקן כדורסל לא רע בכלל.

אני זוכר אותו באותה עונה. יד רכה מאוד מחצי מרחק, יכולת מסירה מפתיעה בערמומיותה כמובן – מה שעשה הכי טוב – תפס נפח רב מתחת לסלים, שהיקשה על היריבות ואיפשר לו ריבאונדים רבים בהתקפה. ככול שהתקדמה העונה הוא קיבל יותר דקות, ובפלייאוף הוא כבר החליף לא מעט פעמים את מארק ווסט הנגר בחמישיית הסאנס.

אחרי עונות לא רעות בפיניקס ודטרויט, הגיעה עונת הפריחה של הסוסון בטורונטו-הכרך, שם שימש על תקן אבן הפינה של הקבוצה החדשה בליגה. 13 נקודות ו-7.5 ריבאונדים למשחק הוא ניפק שם ב-33 דקות לערב, מה שבוודאי גרם לברכיים שלו לזעוק חמס, יען לא פשוט לסחוב את כל המשקל הזה במעלה ובמורד הפרקט במשך כל כך הרבה זמן 76 פעמים בעונה. בקיץ שלאחר מכן מילר כנראה חגג את עונת השיא שלו עם יותר מדי קנטאקי פרייד-צ'יקן, שכן מפה הקריירה שלו התגלגלה כלפי מטה. דאלאס, שוב טורונטו, סקרמנטו, שוב פיניקס. איפשהו באמצע גם התגלגל בהיראקליו היוונית.

עם כל עונה שעברה מילר תפח יותר ויותר, והנטייה להשמנה שנשמרה על אש קטנה (יחסית) בימיו הראשונים בליגה החמירה ככול שעבר הזמן ופגמה קשות בכושרו ומשחקו. בשלב מסוים האמיר משקלו לאזור ה-170 קילו וצפונה. האגדה בפיניקס מספרת על כך שהגיע באיחור לאחד המשחקים כשבידו שקית של מקדונלדס וזכה לשטיפה וקנס הגון מהמועדון. בנוסף לכל מעלותיו היה גם מקצוען אמיתי, אמרנו?

המופע הנודד של אוליבר מילר לא הפסיק לנדוד באותם ימים: כולם רצו לחזות מקרוב במשמניו של האיש, שמצידו, העניק את שירותיו לכל דורש, מן הסתם כדי שיוכל לממן את הארוחה הבאה. הוא הגיח להארלם גלובטרוטרס (ששיחררו אותו כיוון שלא הפגין כל רצון לערוך אימוני כושר), הפציע בפולין, הפגין נוכחות בכל הליגות דמיקולו שקמו באותם ימים בארה"ב (ABL, CBA, USBL). בעונת 2003-04 התקמבק ל-NBA במדי מינסוטה, אבל לא עזר יותר מדי לקווין גארנט מתחת לסלים ב-48 המשחקים בהם שותף. את שירת הברבור, או שמא את שירת הסוסון שלו, זימר מילר במדי – כמה סמלי – ארקנסו רימרוקרס מליגת הפיתוח, לפני שתלה את נעליו באופן סופי בשנת 2005.

ארבע שנים השמין מילר מנחת בביתו שבטקסס (מספיק, זה קל מדי) וכרסם – פשוטו כמשמעו – בכל חסכונותיו (די, נו). ממש לאחרונה סיפר בראיון כי הוא ירד 50 קילו (לא חוכמה, הוא התחיל מ-210), ושהוא רוצה לחזור לשחק כדורסל מקצועני לאחר שמותו הפתאומי של סוס יאור אחר – קווין דאקוורת' עליו השלום – פקח את עיניו. אם נהיה ריאליים, כנראה שזה כבר לא יקרה. אבל עדיין, אולי תנחם אותו העובדה שבכדורסלע-האתר הוא דווקא קיבל חלקה נכבדה, רחבה ושמנמנה, בדיוק כמוהו.

(נכתב בידי אלעד זאבי)