ויאקמפה שיחק לאורך כל הקריירה בחובנטוד בדאלונה. הוא לא פזל ימינה או שמאלה ומעולם לא עזב את הקבוצה. זאת אומרת, אולי דווקא גישש, הוחמא או אפילו בדק הצעה כזו או אחרת, אבל בסופו של דבר תמיד בחר להישאר במקום שהיה לו טוב בו.

513 משחקים היו לו עם בדאלונה, 8,980 נקודות קלע בהם. עניין של 17.5 נקודות למשחק. בשלבים מסוימים, ככל הזכור, הוא הוריד מהמקום הראשון בטבלת קלעי כל הזמנים את בריאן ג'קסון, ושלט ביד רמה ברשימה עד שהגיע תורו של אלברטו הררוס משהו כמו עשור אחר כך, כדי להוריד אותו מהמקום הראשון. אם נחיה גם נראה מי ידיח את הררוס, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי.

17 עונות היו לחבוב הזה ואם חושבים על זה, הוא שיחק בחובנטוד עוד לפני שהליגה הפכה ל-ACB וסתם נקראה הליגה הלאומית. היום הוא משמש כיו"ר המועדון, נשיא אם תרצו, או שאיך מגדירים את זה שם. ובוא לא נשכח גם זאת: 158 הופעות בינלאומיות היו לו עם נבחרת ספרד, נתון שהיה ממקם אותו שלישי לו היה ישראלי, אחרי ג'מצ'י וברקוביץ'.

נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שבדאלונה רוחשת לו כבוד עצום ורב במיוחד. לא רק שמינו אותו לדמות המשפיעה והקובעת במועדון והוא עושה זאת כבר כמה וכמה (וכמה!) שנים, גם "הפרישו" את הגופייה מספר 8 ששימשה אות כשחקן פעיל. יש להניח כי התרגש, אם כי באותה מידה אפשר להעריך כי אף אחת משערותיו המסודרות תמיד בקפידה רבה במסגרת פריזורה רבת רושם כשל שחקן קולנוע, לא משה ממקומה.

לא נשכח, שהרי אי אפשר, את צהלותיו הנמרצות שעה שהוביל חבורה נאה וגאה יחד עם ז'ליקו אוברדוביץ' שחור השיער באותו זמן לזכייה בגביע אירופה לאלופות ב-1994. והרי אל מול עינינו קרה הדבר ביד אליהו-ההיכל, כשבדאלונה ניצחה בחצי גמר הפיינל פור את ברצלונה ובגמר עשתה זאת גם מול אולימפיאקוס. צהלה, גילה ודיצה היתה שם, וגם שמחה ורינה. חמש בנות נאות כרפאל. וג'ורדי, קפטן גאה שכמותו, הניף את הגביע לשאגות האוהדים המעטים יחסית שליוו את בדאלונה לישראל. ימים יפים היו שם עם הרולד פרסלי, קורני תומפסון, האחים רפא ותומאס ג'ופרסה (או חופרסה, תלוי את מי שואלים) ופראן מרטינז שנחשב כמועמד ראוי להשתלב בלינק המשובח 'סוסוני יאור' ביום מן הימים.

יש לומר ואף לומר יש, שהיה בויאקמפה-השחקן משהו שנוסך ביטחון בצופה בו. האיש היה מיומן ומהוקצע, הוא ידע לבצע כל פעולה התקפית על הצד הטוב ביותר. ידע איך סוחטים עבירה, ידע איך להשיג את חצי השנייה החופשית כדי לקלוע בחופשיות, ידע לדייק באחוזים גבוהים מקו העונשין, ידע להרביץ צ'אקות ארוכות טווח, היה עז מבט ונחוש מאוד. ובקיצור, נגיד רק זאת ודי: ג'ורדי ויאקמפה היה אליל. אולי לא אליל המונים אירופי כמו בודירוגה או דנילוביץ' נניח, אבל היה אליל מקומי, בקטנה, בצנעה, בקטאלוניה. ובהמשך גם בספרד רבתי.

עכשיו, אחרי שבדאלונה, הידועה בעיקר כפרבר של ברצלונה, גידלה מתוכה שני להיטים מדוברים דוגמת רודי פרננדז וריקי רוביו, אנשים קצת שוכחים מי היה שם קודם. אמנם לא ברמה של להיות מגויס בידי קבוצת NBA, אבל מה הם מבינים מהחיים שלהם האמריקאים האלה. הרבה לפני פרנננדז או רוביו, ויאקמפה היה השם שריכז אליו את אהדת הקהל, את התקשורת, את השומרים המובחרים ביותר של היריב. אנשים שוכחים אמנם, אבל לא כאן, לא בכדורסלע-האתר, מקום בו טורחים ומקפידים להעלות על נס את ותיקי הדור ושועי העולם מפעם, ולהעניק להם חיי נצח. אחת לשנה ינצנץ שמו של ג'ורדי ויאקמפה בפינה השמאלית העליונה של כדורסלע-האתר ונרימה כוסית לחייו כיאה וכיאות לשועה עולם זה.