קוקוץ' השאיר אותי פעור פה, אני זוכר את זה בוודאות. אותן שנים בהן שיחקה ספליט שלו בצמרת האירופית וזכתה שלוש פעמים ברציפות בתואר היו שנים שלא ניתן לשכוח. אפשר לשכוח מהלכים מסוימים, תוצאות ביניים ואפילו תוצאות סופיות של גמרים אירופיים בכיכובה של ספליט, אבל את היכולת של קוקוץ' אי-אפשר לשכוח.

העובדה שהשחקן הישראלי שהכי אהבתי אי-פעם הוא נדב הנפלד, והאירופי שהכי אהבתי הוא טוני קוקוץ', מחביאה נתון נוסף: שניהם ילידי 1968. וזו גם השנה שלי, כן? זאת אומרת, באיזשהו מקום אני חושב שההערכה שלי כלפי השניים האלה גדולה עוד יותר בין השאר בגלל שהיתה לי פרספקטיבה נכונה ביחס אלי. כשהבטתי בעצמי וביכולות שלי באותו זמן, אל מול היכולות של הנפלד וקוקוץ' הבנתי טוב יותר איפה אני עומד. ונכון יותר לומר, הבנתי איפה אני לא עומד ואיפה הם כן.

קוקוץ' היה גאון בעיניי. העובדה שעד היום משווים פורוורדים ארוכים ומגוונים אליו גם שנים רבות אחרי אותם ימי שיא שלו בספליט, שלא לדבר על הישגיו בשיקאגו בולס אם כי שם הכדורסל היה אחר, מוכיחה עד כמה גדול ועצום ורב היה.

את הדברים שהוא עשה על המגרש היה קשה לחקות. המסירה והכדרור מגובה 2.11 היו גדולות על כולנו במשחקי היומיום בשכונה. אלה לא היו היציאה המהירה של ג'מצ' מחסימה והזריקה לשלוש, או הליי-אפ מלמטה של מיקי ומגן הזיעה על היד, או אפילו הריבאונד האימתני של ארל ווילאמס, שכולנו ניסינו לחקות בשכונה. הין שם קלילות וכישרון כל כך בלתי ניתנים לחיקוי, שלא היה אפילו טעם לנסות. לכן, עד היום וכנראה שגם לתמיד, קוקוץ' הוא מאלילי הסיפרה היותר גדולים בכל הזמנים.