הוא ווינר, הוא מדהים, הוא חתולי, הוא קלע כמה וכמה (וכמה!) סלי ניצחון ב-2009/10 עם ברק נתניה, הוא רץ כל המגרש בחזרה להגנה כדי להרביץ חסימות על שחקנים שהיו בטוחים שהם באחד על אפס מול הסל, והדביק להם כדורים ללוח. הוא שחקן. שחקן-שחקן אפילו.

ולא פחות חשוב – הוא עומד בכל הקריטריונים הראויים ביותר: למשל, יש לו שפם! ויש לו גם רווח בין השיניים, משל היה כרמית גיא לפחות או מינימום עומאר סניד, חביב סיפרה אחר שלנו. ויש לו מין זקן מוזר, מדובלל ולא מסודר. אהבנו, לא נכחיש זאת.

יש בו משהו מהחוסן של ת'רדקיל כשהוא הולך מאנו א מאנו, יש לו תנועות שמזכירות את דניס וויליאמס, יש לו, מנגד, קול צפצפה מפתיע כשהוא פותח את הפה.

הוא נעים הליכות, הוא מכבד את היריב כמו הספורטאי ההגון שהוא, יש מאחוריו גם ניצחון בלתי נשכח על מכבי ת"א לאורך העונה ואף פעם, באמת אף פעם, לא נשכח לו כיצד בכה בתום אחד המשחקים בהם ניצחה נתניה באולמה הביתי כאשר הודיע כי הוא עוזב את הקבוצה יען כי בנו חולה מאוד מאוד מאוד מאוד ועליו לשהות לצדו בארצות הברית.

אף פעם גם לא נשכח לו שחזר לכאן, ואפילו מהר יותר ממה שניתן היה לחשוב. בלעדיו נתניה לא היתה אותה נתניה, אפילו לא דומה.

דנילו פינוק היה השחקן הראוי ביותר מבין כל השחקנים ב-2009/10 להצטרף אל רשימת החביבים עלינו. רשימה מכובדת ומיתולוגית-משהו, יש לומר.

הוא היה יציב, הוא מכונה, הוא סקורר אדיר, ואם רק ירצה הוא יוכל להראות רמה גבוהה באופן עקבי גם בצד ההגנתי. מעתה והלאה הוא בבת עינינו. נשמור עליו, נדאג לו, נעריכו ונפרגן לו. הוא חסין מכל רע לכל חייו, לפחות בכל הקשור למסגרת זו של כדורסלע-האתר והמוסדות הנשיאותיים.

אפשר לסכם ולומר, כי לא היתה זו אהבה ממבט ראשון אמנם, אלא חיבה קלה שהתפתחה לאט, בהדרגה, על אש קטנה, והפכה לאהבה שהיא להבה.