והנה לראשונה מזה זמן נחת כאן בחור שמקביל בכמה וכמה (וכמה!) תכונות לאחד מגדולי שחקני ישראל בכל הזמנים, נדב הנפלד. הנה שחקן ששומר כמו שצריך, ששם את הקבוצה לפני תועלתו האישית, שעשוי אולי להישאר כאן לטווח ארוך יחסית. בחור שקט, בלי גינונים מיוחדים. אם כי לא נשכח אף פעם איך התייצב פתאום לאחד המשחקים כאשר זקנו – סמל ההיכר שלו – אינו עוד על פניו. האיש התגלח מבלי הודעה מוקדמת והפתיע אותנו. כבר חשבנו שהוא צנוני אף יותר מאותה יונה הנפלדית נערצת.

התפעלנו רבות מרנדל לאורך העונה הראשונה שלו (2008/09). התפעלנו לא פחות גם בעונה הבאה ובעיקר בסיומת המוחצת שלו – זכייה באליפות עם ג"ג הפקות ואירועים בע"מ והתעלות התקפית בפלייאוף נגד אשקלון ובגמר הפיינל פור נגד מכבי ת"א.

בכלל, להבדיל מהיונה, הדבר הזה גם חוסם ומטביע, יאאא אולוהיים! ועמוק בתוכנו, כל נציגי נשיאות הסיפרה, מפעמת תחושה כי זהו המהלך הנכון, החכם, המתאים והמקדים את זמנו במידה מסוימת. אכן כי כן, אנחנו חיים ממש טוב עם הבחירה הזו. מרעננת, שונה, מיוחדת, אולי אפילו נוגדת במשהו את הזרם הכללי. לא חייבים להיות מלך סלים או סקורר בלתי עציר כדי להיות חביב. אפשר גם אחרת.

אם כי, נודה ולא נבוש ואף נבוש ונודה בו זמנית, בחושבנו על המועמד האחר לשנת 2009, לואיס פלורס, נשבר הלב. לא פחות. כך או אחרת, אחרת או כך, אם ליפול ממש לפני קו המטרה – אז ליפול מפני יונה הנפלדית זרה כדוגמת בריאן רנדל המופתי והמשובח.