בול נולד ב-1962 לשבט הדינקה שחי בסודן והוענק לו השם מאנוט שפירושו "ברכה מיוחדת". הוא החל לשחק כדורסל באופן לא מסודר וכאשר היה בן 16 ראה אותו בעיר הבירה חרטום מאמן אמריקאי, שעבד באותו זמן במכללת פיירלי-דיקינסון. הוא שכנע אותו להגיע לארצות הברית ובול עשה זאת, אבל בחירתו בדראפט בידי סן דייגו בוטלה על ידי הנהלת הליגה. באותו זמן בול לא ידע לכתוב בשפה האנגלית וחסרו לו קורסים בסיסיים ברזומה שיאפשרו את בחירתו בדראפט.

רק אחרי עונה אחת במכללת ברידג'פורט בקונטיקט הוא השלים את הנדרש וב-1985 בחרה בו וושינגטון בולטס בסיבוב השני. הוא הפך להיות חלק מה-NBA למשך עשר שנים, ודמותו הארוכה והכחושה במיוחד היתה לשם דבר ברחבי הליגה. הכל ראו ב-NBA עד לאותו זמן אבל כמו מאנוט בול – טרם.

שנתיים לאחר היבחרו הפך הקרקס סביב השחקן הגבוה ביותר בליגה לטירוף מוחלט, כאשר הבולטס החתימו את מאגסי בוגס, רכז בגובה 1.60, שנראה כמו בנו הקטן של בול כאשר עמד לידו. הבולטס הסתובבו ברחבי הליגה והצמד בוגס-בול הפך לאחת האטרקציות המדליקות שבליגה. מאז ועד היום לא שוחזר צמד כזה, שמפרידים בין חלקיו 71 סנטימטרים, באף קבוצת NBA.

רק לאחר מכן, בימיו בגולדן סטייט אצל דון נלסון, בול ניסה לראשונה לזרוק שלשות. באחת העונות שלו בווריירס הוא זרק 91 שלשות וקלע 20 מתוכן. כדורסל הראן אנד גאן של נלסון היה כל כך מיוחד ושונה, עד שהמאמן פשוט הכריח את הסנטר הענק שלו לזרוק שלשות בניגוד לכל היגיון, כדי להפוך את המתרחש במגרש לבלאגן אחד גדול ולא צפוי. בול, שהיה שברירי מאוד מבחינת מבנה גופו, ודאי שלא התנגד להפגיז שלשות כאשר האלטרנטיבה היא להתנגח עם שחקנים בתוך הצבע. גם הקהל אהב את זה.

בהמשך, באחד הלילות שלו כשחקן פילדלפיה, כבר הפך בול זורק שלשות מיומן שחי הרבה יותר מחוץ לצבע מאשר בתוכו. במשחק נגד פניקס וצ'ארלס בארקלי, איתו שיתף פעולה בסיקסרס, הוא זרק 12 פעמים וקלע 6. והבן אדם 2.31, כן?

באותה תקופה החלו נתוניו לצנוח, אבל הקהל עדיין ראה בו גימיק: "זרוק" צעקו לו בכל פעם שקיבל את הכדור מחוץ לקשת.

אבל בעוד השלשות היו לא יותר מאשר גימיק חביב, האלמנט המשמעותי ביותר של בול היה החסימות. בבחינת אמנותו-תהילתו, בול היה חוסם יוצא מהכלל ואחד הטובים בכל הזמנים. הוא אחד מאלה שחסמו 12 פעמים או יותר במשחק אחד בתולדות ה-NBA. למעשה, הוא עשה את זה שבע פעמים מתוך 32 מקרים בהם נרשם נתון כזה עד היום, כולן במהלך עונה סדירה. ספירת החסימות בליגה החלה רק בעונת 1973/74 ולפני כן האלמנט לא תועד. ב-NBA עדיין ממתינים לשחקן הראשון שיחסום 12 פעמים או יותר במשחק פלייאוף. בינתיים, זה לא קורה.

בול מחזיק עד היום בשיא החסימות לרוקי במשחק אחד (15), ועשה את זה בעונת 1985/86 כאשר וושינגטון בולטס, הקבוצה הראשונה שלו, ניצחה את אטלנטה 103:111. הוא סיים את העונה ההיא כמלך החסימות בליגה כולה. במשחק אחר באותה עונה הוא קבע את שיא ה-NBA למספר חסימות ברבע אחד (8) בניצחון על מילווקי, 108:110. באותו ערב גם השווה את שיא הליגה לחסימות במחצית אחת (11).

בשני מקרים אחרים הוא חסם 12 פעמים בכל משחק, מבלי שפתח בחמישייה הראשונה של הקבוצה, נתון נדיר מאוד בפני עצמו. זכור גם מהלך במשחק בין וושינגטון לאורלנדו, שבו חסם בול ארבע פעמים בהתקפה אחת של היריבה.

לקראת סיום הקריירה, כאשר נתוניו והשפעתו במגרש הלכו ופחתו, נעזרה בו וושינגטון שוב והפעם כדי לחנוך צעיר ענק שהגיע מרומניה, גיאורגי מורסאן, שגם הוא התנשא ל-2.31. חוזה ההעסקה בין הבולטס לסודני לא כלל השתתפות במשחקים אלא הקדשת מלוא תשומת לבו להתפתחותו של הרומני. ובאמת, בתוך זמן קצר בלבד, נבחר מורסאן לשחקן המשתפר ביותר ב-NBA. בגיל 35, אחרי שהספיק לכתת רגליים לזמן קצר בליגות החצי מקצועניות של ארצות הברית ואחר כך גם בקטאר ואיטליה בול נכנע לראומטיזם ופרש.

מחוץ לכדורסל, בול הקדיש את חייו לסבלם של בני שבטו בסודן. הוא תרם כמעט את כל הונו שהרוויח ב-NBA, כ-6 מיליון דולר, לארגוני צדקה ואף הקים קרן משלו. הוא ביקר לא פעם במחנות פליטים בסודן, וזכה לכבוד מלכים. בשלב מסוים לאחר פרישתו הוצע לו תפקיד שר הספורט בסודן, אלא שבול הנוצרי שלל זאת מאחר שאחד התנאים היה המרת דתו לאסלאם.

לאורך שנים נוצרו גם עימותים בינו לבין הממשלה הסודנית שבאחד המקרים סירבה לאשר לו יציאה מהארץ ודרשה ממנו סכומים מופקעים כדי לעזוב, עד שהדבר נתאפשר ובול שב לחיות בארצות הברית, במעמד של פליט סודני על רקע דתי.

עוד בטרם הגיע לשם עצר לתקופה מסוימת בקהיר, שם ניהל מחנות כדורסל ופגש לראשונה סודני אחר, ילד בשם לואל דנג, שעתיד היה להפוך לשחקן מצליח ב-NBA. בין השניים נוצרו קשרי חברות שנמשכו לאורך שנים.

את השנים האחרונות לחייו עשה, כאמור, בארצות הברית, ועבר לגור בקנזס לאחר שנפצע קשה בתאונת דרכים. הן בחייו והן במותו הוא נותר סמל לספורטאי אהוד, רחום ואכפתי. תמיד יזכרו לו את הגוף הארוך, מוטת הידיים האדירה, חוש הומור נהדר בחדרי ההלבשה ובאימונים בכל הקשור לכדורסל, אבל מחוץ למגרש הפעילות הענפה שלו למען בני עמו הסובלים היא שהנציחה את זכרו בדרך הטובה ביותר שאפשר.