יליד הרפובליקה הדומיניקאנית הינו, ואחד משחקני ההתקפה הטובים ביותר שעברו בליגה הספרדית בשנות השמונים ובכלל. היה שחקן-שחקן, נתקשה מאוד להכחיש זאת, עם מגוון תנועות רחב בדרך לסל, צ'אקה נאה-כרפאל-במיוחד והמון וכישרון טבעי מהסוג שקשה ללמד. כל זה מגובה 2.00 ומעמדת הסמול פורוורד.

את שנותיו הטובות ביותר כשחקן הרביץ בברצלונה-הכרך. זכור ודאי לקשישים מביניכם גם מהתמודדויות נגד מכבי ת"א. האיש התאזרח בספרד ושיחק 87 פעמים בנבחרת הלאומית על פני שבע שנים, וקלע 1,324. אליל היה. מחשבון כדורסלע, אגב, מעדכן כי מדובר ב-15.2 נקודות בממוצע.

בגיל צעיר הוא הצטרף לנבחרת הדומיניקאנית ואחרי ששיחק בהצטיינות באליפות מרכז אמריקה ב-1975 נקלט על ידי הרדאר של ברצלונה, הוחתם והחל לשחק בקבוצת בת או משהו, ככל הזכור. ספק אם ידע אז שהוא עומד להעביר את מרבית הקריירה שלו באחד המועדונים הטובים באירופה בכל הזמנים.

13 שנים הוא עשה שם, בין 1976 ל-1989. ממש בתחילת הדרך הפך מתאזרח, הצטרף לקבוצה הראשונה והיה שחקן מרכזי מאותו רגע והלאה לצד גדולי תורה אחרים. הצ'אקות המהדהדות וחורכות הרשתות של סיביליו גרמו לקהל הספרדי להתאהב בו בקלות. שנים הוא שרף אותן, שנים. 45% לשלוש לאורך הקריירה ו-18.8 נקודות בממוצע למשחק בספרד.

אליל או לא? תותחן או לא? אכן כי כן. והגיע הזמן לצרף גם אותו לחיל התותחנים שלנו. לא שחסרים לנו צלפי שלשות, אבל עם סיביליו בסגל ההולך ותופח נהיה הרבה יותר שקטים בבוא הזמן, עת נאלץ להתמודד פנים אל פנים מול חילות תותחנים של אתרים כאלה ואחרים שישנים בעמידה בימים אלה ממש, וטרם הכינו לעצמם חיל משלהם.

16 תארים היו לסיביליו עם ברצלונה. הבה נמנה אותם ולא נשמוט ולו אחד: 5 אליפויות ספרד, 8 גביעי ספרד, פעמיים גביע אירופה למחזיקות גביע, גביע קוראץ', הגביע הביני בשתי וגביע נסיך אסטוריה. כאמור, גם אותו לא נשמוט.

גביע אירופה לאלופות לא היה לו. פעמיים הגיע לאזור, פעם אחת בגמר 1984 ופעם אחת בפיינל פור 1989, אבל ברצלונה הפסידה. למי? שאלה נאה. אבדוק בספרות המקצועית המציפה את הלשכה הנשיאותית ואשיב לכם דבר.

שבתי ולכן אשיב: ב-1984 סיביליו הפסיד עם ברצלונה לרומא 79-73 בגמר שהתקיים בז'נבה. קלע רק 4 נקודות הסיביליו, אז איך יזכו? לארי רייט המשובח קלע 27 וקלארנס קי החייתי, לימים איש חולון, הרביץ 17 למנצחים.

חמש שנים אחר כך, בפיינל פור במינכן, ברצלונה הפסידה לספליט בחצי הגמר 87-77. סן אפיפניו קלע 16 וסיביליו ואאודי נוריס הוסיפו 15 כל אחד אצל הספרדים, אבל ממול עמדו טוני קוקוץ' חסר התקדים שקלע 24, דושקו איוואנוביץ' התותחן בפני עצמו עם 21 ואנ-דנ-דינו ראדג'ה ענק הרוח שהרביץ 18. הוי ימים. איזה ניחוח.

ההפסד ההוא והעובדה שאחרי כל כך הרבה שנים ברצלונה נותרה בלי זכייה בתואר המוערך מכולם גרמה לכך שסיביליו עזב את המועדון. היו לו יחסים לא-מי-יודע-כמה, וגם לא-מי-יודע-משהו עם אאיטו. הראו לו את הדרך החוצה, הראו לו.

הוא היה בן 31 בלבד, פשוט התחיל מאוד צעיר, כן? חתם לארבע עונות בטאוגרס, הלא היא טאו ויטוריה, הלא היא קאחה לבוראל ויטוריה של ימינו. שיחק שם להנאתו בלי הלחץ הגדול של ברצלונה. ובשנים ההן, 1989 עד 1993, ויטוריה עוד לא היתה ויטוריה, יו נואו. היא היתה קרובה להתחיל במסלול הצמיחה וההמראה, אבל טרם.

סיביליו אמנם לא זכה באתרים אבל ניצל את זמנו שם כדי להרביץ כמה וכמה שיאי קליעה והישגים אישיים. הוא היה הראשון ב-ACB שהגיע ל-650 שלשות בקריירה. אחר כך היה גם הראשון בליגה שהגיע ל-6,000 נקודות (ה-ACB, כידוע או שלא, החלה לרוץ במתכונת הנוכחית שלה אי שם ב-1983 נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא).

בגיל 34 החליט לפרוש. הרגיש שמיצה ונתן כל מה שהיה לו לתת. הודיע אמנם שלא יאמן כי אינו מוצא בזה עניין, אבל מהר מאוד מצא את עצמו מאמן קבוצות בליגות נמוכות ובהמשך משתלב גם בהתאחדות הדומיניקאנית כמאמן נבחרות צעירות. לא פשוט להתנתק, כידוע. מאוחר יותר קיבל עליו אחריות להעמיד פנימיית מחוננים בארצו, שנכללים בה צעירים בני 14 עד 22. ייתכן שזה מה שהוא עשה עד היום, לא נכחיש זאת אף לא נאשר.

הרבה שנים אחרי שפרש צ'יקו סיביליו שוב בכותרות. לא באזובי הניוז חלילה, שם עסוקים מן הסתם בעניינים נשגבים ובוערים, אלא כאן, בחיל התותחנים של כדורסלע-האתר. מקום קריר, מוצל ומלא השראה, הרחק למעלה בפסגה המוריקה ונטול כל רחש מיותר

שב עמנו, צלף יקר, הבט ימינה, הבט שמאלה, פגוש חברים וידידים ויריבים סביבך ועכל את הסיטואציה: הגעת למקום הנכון והמתאים לך ביותר. הכבוד כולו שלנו.