נדמה לי, על אף שאינני, כי כל סופרלטיב אפשרי כזה או אחר הודבק אי פעם לזמרת בעלת הקול הנמוך והחם. ולא בלי צדק, יש לומר. אכן, דיווה דיווה היתה השושנה. עוד פרח שגדל בערוגות תימן-העדה, ועלה לארץ כנען על מנת להרביץ תורה וזמרה במקומיים.

אגב, לא נמנעה מלשיר ביידיש. השיר "צימוקים ושקדים" (או בשפת המקור "ראזשינקעס מיט מאנדלען", כפי שהיתה אומרת מרים, הסבתא הנשיאותית עליה השלום, לו הייתה נשאלת), היה ללהיט גדול עדי כדי כך, שעל פי האגדה דמארי מעולם לא הצליחה לסיים אותו, יען כי נחנקה מדמעות. איזה סיפור ענק, לא נכחיש זאת.

היה לה קול נמוך מים המלח ("כל התנ"ך רעד ממנה כמו מפיל", סתם נו), ויש המוכנים להישבע כי כששמעו את "באב אל וואד" לראשונה, טעו לחשוב כי גבר שר אותו.

אהבה טבע, השושנה. החל מ"בלדה על מעיין וים", עבור דרך "אור עולה בבוקר" וכלה בסימן ההיכר הנצחי שלה "כלניות", שאף הן, ממש כמוה, פרח אדום, יפהפה, ומפיץ ניחוח לכל עבר.

בלתי נגמרת הייתה הדמארית (שנולדה, יו נואו, בעיר דמאר). היא החלה את הקריירה המוזיקלית כבר בהיותה בת 16, אי אז לפני קום המדינה, זמררה את "כלניות" בתקופת המנדט, ליוותה את השיירות לירושלים הנצורה עם "באב אל וואד", יישבה את הנגב ב"סובי ממטרה". וכן, גם המשיכה להרביץ זמרה עד לעידן רייכל (משחק מילים קטן ולא מזיק, כן?).

גם להתלבש ידעה, וואחד קלאסה. סטים שלמים של בגדים ייחודיים רק לה, וזה עוד לפני שדיברנו על העגילים שלה, שזכו לשיר משלהם.

תארים רבים קטפה שושנה דמארי בימי חייה, ואפילו מכון וייצמן זיכה אותה בתואר דוקטור לשם כבוד, אבל בתואר החשוב ביותר זכתה בשנת 2010, מספר שנים לאחר פטירתה, עת נכרתה לה חלקת קבר רשמית ב'לזכרם' מיסודו של כדורסלע-האתר.