ואכן כי כן, נראה שאין הגדרה מתאימה יותר לחייו הססגוניים של החבוב שנולד בכלל תחת השם ליאו אלכסנדר אינזלסבכר-הופשטטר. כך, ממש כך. אינזלסבכר-הופשטטר.

האדון אינזלסבכר שנתן לו את שמו אפילו לא היה אביו. הוא היה חייל לגיון צרפתי שהתחתן עם אימו של אריק, אחרי שאביו הביולוגי נעלם לאנשהו והשאיר את ליאו הקטן לגדול עם אם חד הורית אי אז בשנות ה20 של המאה הקודמת, בזמן שהדבר היה לא ממש מקובל.

כך או אחרת, אחרת או כך, הילד עלה בגפו לארץ כנען, התגייס הפלמ"חה, שינה את שמו לאריה לביא (שניהם, כמובן, תרגומים של ליאו), והחל לזמרר ואף לשחק מתישהו בשנות החמישים.

להיטים רבים היו לו, לאליל. "הסלע האדום" למשל, שעקב היותו להיט כה לוהט, נאסר להשמעה ברדיו במשך שנים, על מנת שלא לעודד בני נוער לחצות את הגבול לירדן ולהסתכן בניסיונות הגעה לפטרה (לא תמיד שרר שלום בינינו לביניהם, יו נואו).

אפרופו שלום, פציפיסט רציני היה החבוב, ובנוסף להופעות שערך בפני חיילים, הוציא גם את "שיר הוא לא רק מילים" ואת "האביר", הנושאים מסרים אנטי מלחמתיים. אבל ללא ספק, גדול להיטיו בתחום הזה היה "נאצר מחכה לרבין" חסר התקדים, בתקופת טרום מלחמת ששת הימים.

אבל לא רק שירי מלחמה ושלום ביצע החבוב. לא ולא. הוא הפליא להנעים בקולו ב"עננה", "שיר ההד", "אני אשיר לך שיר" או "זה קורה", הזכורים כולם לטוב ומעוררים צביטת געגוע בלב שומעיהם עד עצם היום הזה. וגם "נועה", אחחח.

רבים משיריו גם כוסו בגרסאות קאבר כאלו ואחרות, בפרויקט "עבודה עברית", למשל או "הקטר" שחודש בידי הכרוז המיתולוגי של נוקיה-ההיכל.

בשנת 2004 נפטר האריה ממחלת לב בגיל 77 וחצי, והוא עדיין ילד.