אבל אדני עשה עוד דברים חוץ משני האירועים הגדולים האלה, ובעיקר היה הכוח המניע של בנטון טרוויזו במשך תקופה ארוכה, שבה התבסס המועדון הזה כאחד החביבים על המוסד הנשיאותי.

הוא לא היה תותחן במובן של סקורר-צלף עצום, שמסיים עם 20 נקודות ומעלה מדי ערב, אבל שני דברים בעניין הזה: ריישית כל, כמו שנהגה לומר סבתי מרים עליה השלום, הוא לא היה רחוק מזה ולפעמים גם ראה את ה-20 מלמטה. ושיינית, הוא עשה כל כך הרבה דברים אחרים על המגרש, שאי אפשר היה להישאר אדיש כלפי הנוכחות שלו ובעיקר המהירות המסחררת. גמד-ענק היה תיוס אדני. ולימים כונה במסדרונותינו "הטייס".

אחוזי הקליעה שלו לשלוש היו סבירים ברוב המקרים, לעיתים גם למעלה מזה, אבל עד היום אני די משוכנע שאדני לא היה קלע מלידה, ושהכדרור וכניסה לסל היו עדיפים ואהודים עליו יותר מאשר הזריקה מבחוץ. אדני ידע לעשות הכל: למסור, לחטוף, לקלוע מבחוץ ומבפנים, לחדור עד לחישוק בלי חשש. הבייבי-פייס קצת הטעו, יו נואו.

ובכל מקרה, היו מעוטרים שפם, היו מעוטרים. בדיוק כמו שצריך.

אי-אז ב-1995 האיש הוביל את הקבוצה שלו לאליפות המכללות, ובמשחק נגד מיזורי, בדרך לתואר, קלע סל ניצחון על מיזורי. בתום אותה עונה הוא נבחר לשחקן הטוב ביותר במכללות מתחת לגובה 1.80. וזה נאה. מאוד אפילו.

כיום הוא אחד מנושאי התפקידים המרכזיים באותו מקום, UCLA. איזה יופי. שיחק בהרבה כל כך הרבה שנים, והופ – איך שפרש הג'וב חיכה לו. ב-2009 הוא הוכנס להיכל התהילה של האוניברסיטה המצליחה הזו.

סקרמנטו בחרה בו בסיבוב השני של הדראפט ב-1995 והוא יצא לעונת רוקי טובה מאוד עם 10.8 נקודות בממוצע. בשום שלב מאוחר יותר הוא לא הצליח לשחזר את המספרים האלה ואחרי נוספת עם הקינגס עבר לבוסטון ומשם לאירופה. התחנה הראשונה היתה ז'לגיריס קובנה וב-1999 הוא זכה איתה באליפות אירופה, ולצידו אנתוני בואי ושני הז'וקאוסקאסים – הגדול והקטן.

ז'לגיריס שיחקה מהר ואטרקטיבי והסתובבה סביב 85-80 נקודות למשחק. היא הציגה כדורסל שונה מרוב הקבוצות, שבאותן שנים וקודם לכן הרוויחו ניצחונות והישגים בעיקר דרך הגנה. אז 85-80 נקודות נחשבו להרבה. האמת, לפעמים גם כיום.

הוא עבר משם לטרוויזו ואחרי עונה אחת קיבל עוד הזדמנות ב-NBA עם אינדיאנה, אבל חזר שוב לטרוויזו לשלוש עונות נוספות, ימי מייק ד'אנטוני ואטורה מסינה נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא.

אלה היו שנים שבהן אדני נחשב, פחות או יותר, לאחד משניים-שלושה הרכזים הטובים ביותר באירופה. אלה היו שנים טובות מאוד לטרוויזו, צפופות בתארים ואהודות על המוסד הנשיאותי-ספרתי.

מתישהו, אולי כאשר עבר לרומא ב-2004, משהו התעמעם בזוהרו של הטייס. הוא עדיין היה שחקן טוב, טוב מאוד אפילו, אבל כבר לא היה שלנו. הוא התקשה לשמור על מקום לאורך זמן, נע בין קבוצות, הגיע לעונה אחת באולימפיאקוס אצל יונאס קזלאוסקאס, שאימן אותו גם בז'לגיריס של 99', ושיחק עם סחור-סחור סחורצנאיטיס בסדרת הצלבה נגד מכבי ת"א ב-2006.

בקשישותו, סביבות ה-35 פלוס-מינוס, עשה קצת בקלימאמיו בולוניה, קצת בסביליה, קצת בפולין עם טורוב. ואז פרש וחזר הביתה למקום בו החל כל הסיפור.

לבי גואה כאשר אני כותב על תיוס "הטייס" אדני. היה מהוקצע, הבחור, לא נכחיש זאת, נמוך, רק 1.78, אבל נועז. מנהיג. שחקן שמאמן יכול היה לסמוך עליו. היתה סביבו הילה.

הוא היה גיבור. גיבור, גיבור.

דיון וורוויק תשיר לכבודו בעניין הזה ממש כאן.

וגם מליסה מנצ'סטר, בדאנס מיקס לשיר שהצליח מאוד פעם.

תיוס אדני נכנס לחיל התותחנים של כדורסלע-האתר, ויישב לצד הגדולים והטובים ביותר שהציפו את לבנו באושר, נחת וחדווה גם יחד. תודה על הכל.