יש להניח, ואף להניח יש, כי אין היום אדם בארץ שאינו מכיר אי אילו משיריה של נעמי. אי אפשר לנסות ולערוך רשימה של שיריה הגדולים בלי לפספס כמה בדרך, אבל "הכל פתוח", או "אצלנו בחצר" או "על כל אלה", ו"שנים עשר ירחים" הם ללא ספק אזרחים של כבוד בשורה הראשונה של שירי נעמי.

מעל כולם, ללא כל ספק, השיר המפורסם ביותר והמזוהה ביותר עם האלילה הוא כמובן "ירושלים של זהב". השיר נכתב לבקשתו של טדי קולק לפסטיבל זמר שנערך בבנייני האומה, כשלושה שבועות לפני מלחמת ששת הימים (לא שמישהו ידע את זה מראש, כן?). הוא אמנם לא התחרה בפסטיבל אלא הושמע בזמן ספירת הקולות, אבל מהר מאד הפך ללהיט בכל הארץ.

מקץ ארבעה שבועות עלה צורך להוסיף בית לשיר, עקב שינויים גיאוגרפיים כאלו ואחרים שחלו בגבולות המדינה הצעירה, וכך נוסף לשיר הבית האחרון הפותח במילים "חזרנו אל בורות המים".

נעמי היתה מזוהה עם הצד הימני של המפה הפוליטית, מה שגרר ביקורות מכיוון הצד השמאלי של אותה מפה (נשמע הגיוני, לא?). הרבה ראיונות, דיונים וויכוחים היו להנה ולשמה, אבל בשורה התחתונה זה לא באמת משנה. נעמי שמר היתה ונותרה אלילת הזמר העברי, מימין ומשמאל ומכל הצדדים.

אחד מהנסיונות המקוריים ביותר להנציח את האלילה נעשה במהלך שנת 2010, עת הצמיד רן בורוכוב-סוקולוב את הכינוי "נעמי" לדייויד בלות'נטל (אז עוד קראו לו ככה). אלא שהניסיון לא צלח, הכינוי לא תפס, ונעמי נשארה עם פינת ההנצחה במדור המתים המוזיקליים של כדורסלע-האתר. וגם זה, יו נואו, נאה כרפאל ויפה כהלל.