לפני העיסוק בדמותו של אליל רב רושם זה, יש ליישב סוגיה משפחתית דוחקת. ריצ'ארד הנדריקס, הסנטר הקצר נטול הסנטר, הינו קרוב רחוק של ג'ימי הנדריקס. או שמא אינו.
כך או אחרת, אחרת או כך, הם ממשיכים מסורת ארוכה של אלילי כדורסל וזמר החולקים שם משפחה זהה (מייסדי השושלת כמובן הם מייקל ג'קסון ופיל האליל).
שמא נדבר תכל'ס? שמא אינדיד.
הקרש בעל ששת החוטים אותו אתם מכירים בשם "גיטרה" הומצא פעמיים בהיסטוריה. בפעם הראשונה אי אז לפני אלפי שנים או יותר, ובפעם השנייה בידי ג'ימי הנדריקס, האיש ש"הפך רשמית משמועה לאגדה" לאחר פסטיבל המוזיקה הבין לאומי של מונטריי, שהתקיים, אגב, שבוע לאחר תום מלחמת ששת הימים.
"הפרא מבורניאו" ניגן כמו שאף אחד לפניו לא ניגן, ומעטים מאד אחריו הצליחו לחקות אותו. וזה לא רק הגימיקים של נגינה מאחורי הראש, או עם השיניים (הנה כאן), אלא המוזיקה המופלאה שהוא הצליח לייצר מהכלי הזה, עד כדי כך שבשנת 2003 בחר בו המגזין "רולינג סטון" כגיטריסט הטוב ביותר בכל הזמנים.
גם חוש הומור היה לו, לאליל, במיוחד כשפנה אל הקהל. למשל, בפסטיבל האחרון בו ניגן, בגרמניה, שרק לו הקהל בוז. הטאלנט לא התרגש ואמר לשורקים "אין לי בעיה שתשרקו בוז, כל עוד אתם עושים זאת ללא זיופים".
שני הרכבים רציניים ניגנו עם הנדריקס במהלך חייו, הראשון והמפורסם שבהם הוא "החוויה של ג'ימי הנדריקס", ההרכב שאיתו למעשה הפך הנדריקס להיות האגדה שהיה. הבסיסט נואל רדינג והמתופף מיץ' מיצ'ל חברו אליו וביחד הם הציתו את דמיונם של אלפי חובבי מוזיקה בארה"ב ובאירופה במשך כל שנות השישים.
בסופו של אותו עשור, ועקב לחץ מצד ארגוני מחאה שחורים, נפרד הנדריקס ממיצ'ל ורדינג והקים הרכב אחר שענה לשם "להקה של צוענים", עם מתופף ובסיסט שחורים למהדרין.
לא הצליח ההרכב הזה מי יודע מה, לא הצליח.
מפה לשם, החלה הידרדרות במצבו והסמים אותם צרך דרך קבע החלו לדרוש את שלהם. בסופו של עניין, בשנת 1970, עוד בטרם מלאו לו 28, נפטר הנדריקס ממנת יתר והלך לעולם שכולו אקורדים.
משפחתו ומוקירי זכרו ממשיכים להוציא אלבומים שלו. למעשה, פחות משליש מהאלבומים שלו יצאו כשעוד היה בחיים. ככה זה, אלילים גדולים כנראה לא באמת מתים אף פעם.
