אבא שלה למשל, יהודי חם, אוהב ישראל, מתראיין לידיעות אחרונות ומה לא.

יכולתי לכתוב גם על מועדון ה-27 הנוראי, המכיל כל כך הרבה זמרים ויוצרים מוכשרים (חלקם הגדול, אגב, כבר מונצח כאן בכדורסלע), שצירף לשורותיו עוד חברה מוכשרת.

יכולתי לכתוב גם על הנבואות שנתגשמו בשיריה, כמו למשל זו הברורה כל כך בשיר Rehab, המספר בפשטות על מנהליה המנסים לכפות עליה גמילה, והיא מתנגדת בתוקף. או השיר Tears dry on their own המתאר נאמנה את מצבם של מעריציה ברגעי ההודעה על מותה של האלילה.

יכולתי לספר לכם על ילדה בעלת קול מתוק מדבש, שזכתה בחמישה פרסי גראמי בערב אחד, ולא הצליחה לסיים הופעה עקב שכרות בערב אחר.

אבל הפעם, באופן מיוחד, אני רוצה לספר על הזווית האישית שלי.

לא הייתי גרופי של איימי ויינהאוס. למעשה, אפילו לא ידעתי על קיומה עד לפני מספר חודשים. אבל ערב אחד, בעודי יושב עם עמי אחי ומשוחח עימו על הוויות העולם הזה, אומר לי הילד: "תשמע, אני יודע שאתה לא ממש בעניין של מוזיקה לועזית (אגב, זה נכון לחלוטין, אני תן לי מוזיקה עברית, תן לי), אבל יש שיר שאתה חייב לשמוע".

אני מכיר את ה"חייב לשמוע" הזה של עמי, בדרך כלל זה מסתיים בעוד גארבג' מיותר כזה או אחר. מצד שני, אני מכיר גם את עמי, אם הוא חושב שאני חייב לשמוע, הוא לא ישחרר אותי עד שאשמע.

אז שמעתי. ושמעתי עוד פעם. ועוד פעם. זה היה back to black. ובאיזשהו שלב הבנתי שאני כבר מכור, משהו בזמרת הזו, באיך שהיא שרה, פשוט גרם לי להתמכר. כשקראתי לאחרונה איפשהו שהיא עומדת להוציא אלבום חדש, הסתקרנתי. בתוך תוכי אפילו פיתחתי פנטזיה ללכת לאיזו הופעה שלה ביום מן הימים, למה לא.

כשקיבלתי את המייל מכבוד הנשיא, המבקש להנציח את איימי ויינהאוס, הבנתי שזהו זה. אני להופעה שלה כבר לא אלך. נותרה חלקת ההנצחה בכדורסלע. ובאין משהו אחר, זה הכי טוב שיש.