הוא מאלה שעברו בשילוש המיוחס של השנים ההן – ליגה יוונית, ליגה ספרדית וליגה איטלקית, לאו דווקא על פי הסדר הזה. זרים שסימנו וי בכל אחת מהליגות הללו מתישהו בין 1985 ל-1995 פלוס-מינוס, נחשבו אז לשחקנים בכירים במיוחד וכאלה שמרוויחים הרבה כסף. ברי היה כזה.

פאוור פורוורד שמאלי וגבוה, שחקן התקפה בחסד, שמצא אלף ואחת דרכים כדי להגיע אל הסל ולקלוע. עונת 1992/93 שלו באולימפיאקוס, למשל, הסתיימה עם 20.9 נקודות ו-9.9 ריבאונדים בממוצע בגביע אירופה לאלופות. כי גם זאת יש לומר: ריבאונדר רציני למדי היה ברי, לא נכחיש זאת כלל ועיקר. בעונה ההיא, אגב, הוא שיחק 37.5 דקות למשחק בממוצע, יותר מכל שחקן אחר במפעל האירופי. ה-20.9 נקודות לעומת זאת הניחו אותו במקום השביעי בלבד ברשימה יען כי אז עוד היו סקוררים אמיתיים בכדורסל, לפני שהמשחק השתנה מקצה לקצה.

יצא לו שם של קצת מסובב, קצת משוגע. העובדה שנפלט מה-NBA או מה-שזה-היה-שם-באותו-זמן, תרמה עוד יותר להערכות וללחשושים. לכל מקום אליו הגיע ברי סימנו אותו כקוקו המסוכן הזה, שכדאי לא להתעסק איתו. והוא – משוגע או לא – הוכיח שיש לו כדורסל וכדורסל יש לו. בעיקר התקפי, כן?

אבל רגע – רצתי מהר מדי לאירופה. ברי היה כוכב-כוכב במכללות וזכה בתואר שחקן העונה כאשר שיחק בסט. ג'ונס ב-1986. לא היה אחד בניו יורק שלא הכיר אותו. הוא הרביץ אז 23 נקודות ו-11.1 בממוצע וכונה "האמת" הרבה לפני פול פירס. שנה קודם לכן הוא היה חלק מהקבוצה הזו שהגיעה לפיינל פור המכללות.

תיפח רוחי אם אני משקר – יש לי עדיין בארונות הנשיאותיים חוברת כדורסל ישנה מאמצע השמונים עם צילום של וולטר ברי האגדי על השער. אליל היה, מרשים מאוד. קשה היה להסיר ממנו את העיניים. מגנט.

ברי נבחר במקום ה-14 בדראפט של 1986 בידי פורטלנד, אבל לא רצה לשחק שם ואחרי שבעה משחקים בלבד הועבר בטרייד לסן אנטוניו ספרס תמורת קווין דאקוורת', כיום אחד מאנשי 'לזכרם' בכדורסלע-האתר. קריירת ה-NBA שלו ארכה 205 משחקים כולל בניו ג'רזי וביוסטון, אבל האיש פשוט לא הסתדר. פעם היו לו מחלוקות עם מאמן (לארי בראון), פעם סתם לא בא לו, פעם התפקיד שלו כסמול פורוורד פותח עם הנטס לא התאים לו והוא נדחק לקצה הספסל. וכל זה, כאמור, אחרי שהיה כוכב מכללות גדול.

מכאן הסיקו כולם שמשהו בקופסה אשר על צווארו לא עובד. ברי הלך והפך לשחקן לא מרוצה, אבל כך או אחרת, אחרת או כך, שחקן היה: 14.1 נקודות ו-4.7 ריבאונדים ב-23.7 דקות בממוצע בסיכומו של עניין.

ואז, אחרי שלוש עונות ב-NBA, הוא עשה את הצעד ויצא לאירופה כדי לחתום בנאפולי, איטליה. זה היה וואה-וואה-ווי-וואה אחד גדול שהסתיים ב-29.6 נקודות ו-11.5 ריבאונדים בעונת 1989/90. העונה השנייה שם – לא ברציפות - הסתיימה עם 28.9 נקודות ו-11.2 ריבאונדים (ליגה שנייה). וכבר אז – תיפח נפשי אם אני משקר – ידעתי שיבוא היום ואושיב את וולטר ברי האגדי בריכוז כלשהו של אלילים או תותחנים או השד יודע מה. באוגוסט 2011, שנים רבות אחרי פרישתו, זה קרה.

ברי המשיך לנוע. הוא הרביץ תורה כשחקן פולטי קאנטו, כיכב באולימפיאקוס ובלט בעיקר בתקופתו בהיראקליס סלוניקי (1994/95). הוא הגיע לשם לעונה אחת והשתמש בגופיה מספר 6 שהיתה שייכת לדייויד אנקראם ונתלתה על תקרת האולם כאקט של כבוד, יו נואו, לאחר עזיבתו.

באופן אנוכי למדי ברי חשק דווקא בה וגם קיבל, בניגוד לכללי הטקס. היה קשה מאוד לעצור אותו באותם זמנים ויש מי שטוען (אני, למשל) שהעונה ההיא היתה המרשימה ביותר בקריירה שלו כשלקח קבוצה קטנה למקום השלישי בליגה היוונית הבאמת-חזקה של אותם ימים.

הוא שיחק גם באריס ובפאוק והשלים טריו סלוניקאי ונדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שבעונה אחת סמוך לסוף התשעים, כשהוא הולך ומקשיש, שיחק והתאמן אצל מאמננו הלאומי-נצחי-לשעבר צביקה שרף בפאוק.

אם זה נכון ואני לא טועה או מתבלבל, הרי שצריך לעשות פעם רשימה של כל שחקני הפנים ההתקפיים חסרי-הבורג-פלוס-מינוס-תדמיתית ששרף עבד איתם. נגלה גדולות ונצורות ברשימה כזו.

ברי קינח את הקריירה בקבוצות כמו לובליאנה ומקדוניקוס ועוד הסיפק לשחק גם בוונצואלה קצת, ולו רק כדי לומר יום אחד שגם שם הוא היה. לימים גם הוכנס לרשימת "שמאל, ימין שמאל" המקיפה בכדורסלע.

כבוד רב הוא לנו, באמת כבוד גדול, להניח אותו בחיל התותחנים של כדורסלע-האתר לצד שועי עולם נוספים רבים.