בכל מה שנוגע לזמר המזרחי, נדמה לי, על אף שאינני, כי לא ניתן לחלוק על כך שג'ו עמר תופס מקום מכובד מאוד בשורה הראשונה. קולו הצלול של עמר גורם גם לרוסים-פולנים-יקים-הונגרים להתרגש ולחוש כאילו יש לו אב קדמון אי שם בין מרקש לפס שבמרוקו.
אליל הזמר נולד בסטאט שבמרוקו ובגיל 26 עלה לארץ כנען כשמאחוריו כבר קריירת שירה, חזנות ופייטנות מכובדת.
גם בארץ היה זה עניין של זמן עד שהפציע והחל לחרוך את הבמות בשירים ופיוטים החל מ"ישמח משה", עבור דרך "שיר השיכור" חסר התקדים וכלה ב"ברצלונה", השיר שכל זמר מזרחי שמכבד את עצמו נוהג לעשות לו גרסת קאבר, גם אם הוא אוהד מושבע של התורה מסיני וריאל מדריד.
אלא שבשנות החמישים והששים בארץ הקודש שיריו של ג'ו עמר, וגווני מוסיקה דומים עד קרובים לשלו, לא כיכבו בפלייליסט של גלגל"צ, אם להתנסח בעדינות.
עמר עצמו אמנם לא היסס לשיר על הקיפוח והאפליה של עדות המזרח (למשל בשירו "לשכת עבודה" - כאן בגרסה של אייל גולן), ובמקביל גם לא התלהב מדי מלהישאר בארץ כל עוד זה המצב. ולכן, ארז הבחור מזוודות וירד לאמריקה. לא תיפלו מהכיסא אם אספר לכם שבארצו של קובי בראיינט הוא פרח ואף הקים מרכז לימודי חזנות בניו יורק-הכרך.
מפעם לפעם עוד הגיח האליל לכאן, בדרך כלל במהלך שנות השמונים, ואף הקליט פרסומות כהנה וכשמה (קפה עלית, למשל, או ג'ינגל למערכת הבחירות של ש"ס), אבל תמיד חזר בסוף לאמריקה. הקריירה המוזיקלית שלו נמשכה עד לשנת 2000, אז הפסיק לשיר עקב אירוע מוחי שבו לקה.
בשנת 2009 נטש אותנו ג'ו עמר לטובת עולם שכולו מאוולים ומקאמים.
