כששיחקת בהפועל ירושלים, בפעם הראשונה שלך במסגרת אירופית, אני, אוהדך הפרטי והשקט שמעולם לא לחשתי זאת באוזניך, מצאתי עצמי שלו ומאושר. לראות אותך מתחבר לסולומון ושפר, מעודד את אווג'ובי, עובד בריבאונד התקפה וחוסם זריקות שוויצ'יץ', שגבוה ממך בראש, לא חסם בעונה שלמה. ואתה כל כך שמח ועליז ומרוצה מהחיים. מי צריך יותר מזה? אני אגיד לך מי. אתה. אתה, קלי מקארתי. אתה צריך יותר מזה. אתה צריך את גביע אירופה לצד שמך. זה לא רק עניין של הפועל ירושלים, הסמל והמועדון והתואר הראשון בהיסטוריה, או דני קליין, ארז כץ והאוהדים, ואפילו לא הקטע של ה-'הראינו-לכם-תל-אביביים-אימפריאליסטים' המסורתי, שרוחש תחת כל אבן מאבני מלחה יותר מדי שנים. זה לא רק זה. זה בשבילך, קלי מקארתי, על הצניעות, האהבה שבך, האופי, הכנות, הישירות, המסירות, ההקרבה והנטייה שלא להותיר דברים ליד המקרה ולמזל. כי בניגוד לסברה, המזל לא תמיד הולך עם הטובים, והמשחק בין ז'לגיריס קובנה ומכבי תל-אביב הדגים זאת מצוין. המזל היחיד בסיפור הזה שייך לירושלים, שהצליחה לחלץ מעצמה את התובנה, גם אם באיחור, שאתה הוא האיש הנכון עבורה. ואחרי שעשתה לעצמה טוב, תורה לעשות לך. ירושלים, ירושלים, האירי פנייך לבנך.

(הקטע נכתב קצת לפני גמר היול"ב קאפ ופורסם באתר האינטרט צ'ה, של אוהדי הפועל ירושלים. לא רק שמקארתי זכה בתואר, הוא הוסיף גם את אליפות היורופליג בעונה שלאחר מכן עם דינמו סנט פטרסבורג ודייויד בלאט. מזל טוב, איש יקר).