מצד שני, חלקת ההנצחה מיועדת למוזיקאים באשר הם מוזיקאים, בלי קשר לשאלה איזה מין בני אדם הם היו. אייק טרנר הוא אחד המייצגים הכי בולטים של הדילמה הזו. מצד אחד – מוזיקאי בחסד. מקובל לכנות אותו כ"אחד מאבות הרוקנ'רול", ובינינו? בצדק. האזינו, למשל, לגיטרות החשמליות בשירו Rocket 88. לא היה לפניו כזה דבר, לא היה. הבחור גם זכה בפרס גראמי על האלבום Risin' With the Blues.

טוב, אז יש לנו הסכמה בדבר היותו כישרון ענק ("תשאלו את הרולינג סטון, סנופ דוג, או אמינם, איזו תרומה הרמתי למוזיקה שלהם", הוא אמר פעם), אבל מצד שני – בחיים האישיים, הבחור היה רחוק מלהיות מודל לחיקוי, אם להתבטא בלשון המעטה.

בחורה צעירה בשם אן מיי בולוק הופיעה איתו אי שם ב-1951, שיתוף הפעולה ביניהם היה מוצלח מאד, העניינים התגלגלו גם אל מחוץ לבמה, והשניים התחתנו.

הם לא חיו באושר ובעושר, ממש לא. טינה טרנר (שם הבמה של הגברת בולוק) התלוננה במספר הזדמנויות שונות כי אייק היכה אותה והתעלל בה. (אגב, לא רק היא. היו עוד חבר'ה בסביבה שהתלוננו עליו). ומה היה לחבוב לומר בתגובה? "סטרתי לה, אבל זה קרה רק כשהיא נראתה עצובה", טוב, זה מסביר הכל, האין זאת?

אם לסכם את העניין: אנו מעריכים את מוזיקה של האליל (Proud Mary ו-Fool in love הם עוד שני להיטים שלו ושל טינה ששווים אזכור), אך ממש לא את מעשיו האחרים.

כך או אחרת, אחרת או כך, החבוב ימשיך לשכון כבוד בחלקת המתים המזמרים שלנו, ומדי שנה ב-12 לחודש ה-12, יתנגנו להם שיריו מעל גלי היו טיוב במחשבי העם כולו.