מאיירס, בן לאם איטלקייה ולאב מסנט וינסנט, נולד וגדל בלונדון. האב היה סקספוניסט וקיווה גם הבן יילך בדרכו ומה אתם יודעים, קרלטון הקטן אפילו ניגן בחלילית בשלב מסוים. בהמשך הגיעה המשיכה לספורט ומלבד הכדורסל היו שם קראטה (רב"ס ודאי צוהל עכשיו), קריקט כיאה לבריטי וגם ביפ מזורגג. בגיל 9 עבר לגור עם אמו ברימיני.

רצה הגורל, רצו גם הנתונים האתלטיים והידית, ולימים הוא נהפך לאחד הגארדים הטובים באירופה במשך תקופה ארוכה. קרבות הראש בראש שניהל עם פרדראג דנילוביץ' בדרבים של בולוניה היו מנקודות השיא של הכדורסל האיטלקי והאירופי בשעתו, ומפעם לפעם מסעירים את דמיונם של חברי הנשיאות עד היום.

לא גבוה במיוחד, 1.92, אבל פיזי, מהיר ובעיקר אתלטי ומשחק בלי חשש. עלה גבוה לזריקה והיה קשה לחסום את החבוב הזה. היה תענוג לראות את התפתחות הקריירה שלו: מ-2.5 נקודות כנער בן 17 בעונתו הראשונה ברימיני ועד ל-26.5 נקודות בממוצע באותה קבוצה ממש שנתיים מאוחר יותר.

למעשה, מאיירס אחראי לשיא הנקודות במשחק אחד באיטליה ועשה את זה במדי רימיני. זה קרה בעונת 1994/95, אחרי שנתיים שהעביר בסקאבוליני פזארו וחזר לרימיני לעונה אחת: בסוף ינואר 1995, במשחק נגד אודינה בליגה השנייה, הוא קלע 87 נקודות והקבוצה שלו ניצחה 99-147. מאיירס סיים את העונה ההיא עם 29.6 נקודות בממוצע, הנתון הטוב ביותר שלו לאורך הקריירה.

אחר כך הוא עבר לפרק בולוניה בקריירה שלו, אבל עוד לפני כן התעכבות קלה על שתי העונות הקודמות שלו בפזארו בגילאים 23-21. הוא שיחק אז עם ואלטר מאניפיקו, אריו קוסטה, הייווד וורקמן, אנדראה גראציס, אלסנדרו בוני ואחרים, ובעת שהייה בפזארו-העיר, לאחר ניצחון איטלקי על מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות ב-1992/93, התחייב המאמן אלברטו בוצ'י בפני הנשיא הצעיר כי "מאיירס יהיה השחקן הטוב ביותר באיטליה".

שש עונות היו לו בבולוניה ובשיאן שיתף פעולה עם דומיניק ווילקינס, דייויד ריברס, גרגור פוצ'קה, ג'אקומו גלאנדה, אנדראה מנגין, ג'אנלוקה באסילה, מרקו יאריץ', ארתוראס קרנישובאס, סשה ג'ורג'ביץ', רוברטו קיאצ'יג' ואחרים.

אחד המשחקים הזכורים ביותר שלו מנקודת מבט ישראלית ובכלל הוא גיים נאמבר 1 בסדרת רבע הגמר נגד מכבי ת"א ב-1997/98 בבולוניה, אחד הגדוליםשיצא לי לראות אי-פעם. האיטלקים ניצחו אחרי הארכה (93-96) כשמאייירס קולע 33 ולא יורד מהמגרש אפילו לשנייה אחת וקטשפר מחזירים 30 ו-31 בהתאמה וגם הם מבלי לנוח על הספסל אפילו שנייה אחת.

אחר כך עשה שלוש עונות ברומא, אפילו בסיינה עבר לעונה אחת בתקופה שהיתה אלופה רגעית, ועוד לפני פרוץ רצף האליפויות. הוא עזר לה לזכות בסופרקאפ על חשבון בנטון טרוויזו באותה עונה (2004/05).

אחרי העונה ההיא מאיירס ירד לליגה השנייה כדי לעזור לפזארו לעלות ליגה והצליח. הוא נותר בה לשנתיים נוספות וסגר פרק יפה במועדון הראשון שבו התבלט בליגה הראשונה. אחר כך ירד שוב לליגה השנייה כדי לשחק ברימיני, המקום בו גדל. אלה היו שתי העונות האחרונות שלו במסגרת הליגות המקצועניות של איטליה. לליגה הבכירה הוא כבר לא חזר.

סתם להמחשה: העונה האחרונה שלו, כשהוא בן 39, הסתיימה עם ממוצעים של 15.7 נקודות, 45 אחוז לשלוש ו-89 אחוז מהעונשין.

בגיל 21 הוא הצטרף לראשונה לנבחרת איטליה ובבכורה שלו נגד ספרד קלע 16 נקודות. לימים יהיה קפטן הנבחרת האיטלקית, יהיה חלק ממנה באליפות אירופה בספרד 1997 שהסתיימה במדליית כסף איטלקית, וגם יככב בה בזכייה ב-1999 בצרפת לצד גרגור פוצ'קה ואנדראה מנגין עם 16.3 נקודות ו-3.3 אסיסטים. בסך הכך מאחוריו 131 הופעות בינלאומיות ו-13.9 נקודות בממוצע למשחק. ואם כבר עניינים בינלאומיים וכאלה, בואו נזכיר גם זאת: כשהיה בן 29 נשא את דגל המשלחת האיטלקית לאולימפיאדת סידני. כבוד.

היה מלך הסלים בליגה האיטלקית, ביורוליג, MVP
באיטליה ומה לא. בקריירה ארוכה כל כך, וכשתותחן רציני ביותר, די ברור שחלק גדול מהתארים האישיים שעמדו על הפרק נפלו בידיו בסופו של עניין.

ועכשיו, סוף-סוף, מאיירס הגיע לנחלה ומנוחה, כאשר כדורסלע-האתר בחר לשכן אותו כדייר של קבע בחיל התותחנים הטוב ביותר שקיים ברחבי הרשת. אמנם ספק אם יש לו מקום בחמישייה הראשונה, אבל כשנצטרך קצת אנרגיות וכוח מתפרץ לא נהסס לקרוא לו מהספסל.