אספוזיטו שתמיד היה צנום ואתלטי ואקספלוסיבי נצפה לראשונה בעיניים נשיאותיות אי שם בעונת 1991/92 אז שיחק עם קאזרטה נגד מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות. הילד גדל בקאזרטה ועלה לבוגרים בגיל 15. מן הסתם היה זה עונג גודל עבורו להגיע עם הקבוצה הזו לגביע אירופה וגם לזכות באליפות איטליה ב-1991.

שיחקו לצדו אז מייקל תומפסון, ואנתוני אייבנט, וטליס פרנק, וננדו ג'נטילה, וסנדרו דלאניילו ועוד כהנה וכשמה חברים.

זה היה הביקור הראשון שלי באיטליה, ככל הזכור, בנסיעה מחוברת עם בולוניה. שבוע שלם, יאאא אולוהייים! ומכבי ת"א הגיעה לשם פעמיים וחטפה מאלה וגם מאלה. איי איי איי.

למעשה, מכבי ת"א הגיעה לשם כשהאיטלקים, בעונתם הראשונה והאחרונה בגביע האלופות, עומדים על 0 מ-7 עד לאותו רגע כולל הפסד ביד אליהו 102-95.

דורון ג'מצ'י קלע 34 נקודות ולבאן מרסר 21, בעוד מייקל תומפסון החזיר 28, ג'נטילה 24 ואייבנט 22.

אספוזיטו, אז בן 22, שיחק רק שמונה דקות ולא קלע. עד סוף העונה הוא יעמוד על 14.4 נקודות בממוצע למשחק.

אבל עזבו את זה, בואו נחזור רגע לאיטליה. ינואר 1992. מכבי ת"א מגיעה לשם אחרי הפסד ביתי לברצלונה, הפסד בבולוניה והנה היא שוב באיטליה. קאזרטה עדיין בלי ניצחון, אבל האולם מלא. לצדי יושבים החברים המכובדים רפאל נאה, יוסי לוין ורון קופמן.

היו ימים שממש שלחו עיתונאים לכל משחק של מכבי ת"א בחו"ל ובמימון מלא. איי איי איי.

היה משחק צמוד לאללה. צמוד צמוד. שלשה של אספוזיטו מחצי מגרש בערך עם הבאזר הורידה את הקבוצות למחצית ב-41-42 לאיטלקים. מאמננו הלאומי-נצחי-לשעבר, צביקה שרף, היה כל כך נזעם ולחוץ שקיבל בהמשך טכנית מהשופטים, והקהל הרגיש שהנה הגיעה ההזדמנות הראשונה שלו להשיג ניצחון. אבוקות ביציעים, בלאגנים, מה לא.

סל ניצחון מפורסם במיוחד של ג'נטילה בליי-אפ קשתי סגר עניין שלוש שניות לסיום עם 83-84. הוא קלע 28, אייבנט 18, דלאניילו 14 ואספוזיטו 13. מייק מיצ'ל קלע 34 וג'מצ'י 24 ועל הכדור האחרון בניסיון להשוות, שהלך למיצ'ל ולא לג'מצ'י ממסירה של חן ליפין, בטח כבר סיפרתי פה חמש עשרה פעמים לאורך השנים.

ההפסד הזה היה כל כך כואב שהוא שלח את מכבי ת"א להוציא את כל התסכולים והריץ אותה לחמישה ניצחונות רצופים בגביע אירופה.

ואספוזיטו? הוא הפך לכוכב גדול באיטליה. גארד מוכשר להפליא, 1.95, אתלטי במיוחד. קפיץ מוצק, סקורר מלידה, יופי של קלע שלשות אחרי חסימה, מהמקום, ביצירת מצב לעצמו. הרבה לחדור מצד שמאל. בהגנה התבסס בעיקר על הזריזות והיכולת לחטוף כדורים ותר מאשר שמר באמת באחד על אחד או נצץ כחלק מהגנה קבוצתית. אחד שבאמת אוהב את המשחק ויכול לרוץ יומיים במגרש.

אחרי עונת 1992/93 הוא עזב את קאזרטה שהיתה לו אם ובית וגם אב אם צריך במשך כל כך הרבה שנים, וסגר את העונה האחרונה ההיא עם 21 נקודות בממוצע למשחק בליגה האיטלקית. עבר לשתי עונות בפורטיטודו בולוניה החבוב הזה, והרביץ שם תורה בכל יריב עם ממוצעים עונתיים נפלאים: 24.8 וגם 24.1.

ראו ב-NBA כי טוב וטורונטו רפטורס צירפה אותו אליה כשהוא בן 27. שיחק שם 30 משחקים, 9 דקות במשחק ו-3.9 נקודות. לא הצלחה מסחררת. זה מה יש.

חזר לאיטליה כדי להוציא את כל העצבים שלו על כולם והפעם כשחקן של סקאבוליני פזארו. זה נגמר ב-25.3 נקודות בממוצע. תחנות אחרות בקריירה שלו היו פיסטויה ואימולה (שאיתה, בין 1999 ל-2001, הרביץ סדרי גודל של בין 28 ל-31 נקודות בממוצע לעונה, יאאאא אולוהייים!).

בגיל 33 עוד הרביץ 20.5 נקודות במשחק עם אודינה וחתם את שנותיו בליגה הראשונה בשתי עונות דרדל'ה וחלקיות עם רומא, שם עלה מהספסל ולא היה לו נוח עם זה אז עזב, ועם קאפו ד'אורלנדו.

אגב, כשאני כותב "ולא היה לו נוח עם זה אז עזב", צריך גם להוסיף שהוא חזר לאימולה בפעם השלישית בקריירה שלו כדי להיות מלך הסלים בליגה השנייה עם 26.9 נקודות. הגיע גם למורסיה בספרד בסיום אותה עונה.

את העונות האחרונות בהחלט הוא העביר בקטנה בליגה השלישית נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, וסגר את הסיפור בגיל 40 כדי לפנות לאימון. ב-2009, כשהוא בן 40, היה מלך הסלים של הליגה בה שיחק עם 21.4 נקודות.

איזה אליל.

הוא נראה לאחרונה כמאמן של קבוצות שונות בליגה השלישית.

ועכשיו, שלוש שנים אחרי פרישתו, הגיע רגע השיא שלו בקריירה (אוקיי, אולי להגיע ל-NBA ראשון בין האיטלקיים זה קצת יותר נחשב): מקום של כבוד בחיל התותחנים של כדורסלע. אחת לשנה נרימה כוסית לחייו ביום הולדתו וירצד שמו לאורך 24 שעות בדיוק. כבוד הוא לנו, כבוד גם לאספוזיטו.