האמריקאים מאוד אוהבים כינויים. הם גם מאוד אוהבים לחלק אותם ומפגינים יצירתיות ראויה לציון בחיבורם. רפרוף לא מעמיק מדי בתולדות ה-NBA, יזכיר מיד הברקות כמו מג'יק, ד"ר ג'יי, אייר ג'ורדן, התשובה, האמת, החלום, הדוור, סרט ההיילייט האנושי, התולעת, אייסמן, לארי לג'נד, האדמירל, דיזל, Round Mound of Rebound ועוד רבים וטובים עד מצוינים. אחד הכינויים המוצלחים מאז ומעולם בהיסטוריה של הליגה, לעניות דעתי הלא קובעת, הוא Chairman of the Boards, שהוענק למוזס מאלון האגדי, שהלך מאיתנו במפתיע באמצע ספטמבר 2015, והוא בסך הכל בן 60.
זה לא רק בזכות משחק המלים המשובח (לטובת קוראינו שהגיעו הרגע מחוץ לשביל החלב: משהו כמו "יו"ר הוועד המנהל של הריבאונדים", בתרגום מזעזע שמוציא את העוקץ מאותו משחק מלים משובח). גם לא בשל העובדה שמדובר באחד מאלילי ילדותי ונערותי. יש משהו בכינוי הזה, שמתמצת בארבע מלים בלבד את מה שהיה מוזס, מבחינת השחקנים והאוהדים כאחד.
על היותו אחד הגדולים שבגדולים, ידעתם או למדתם בימים האחרונים. הקבוצות בהן שיחק, התארים בהם זכה וגיליון הסטטיסטיקה שלו הוצגו בפירוט בכל מקום מאז מותו. כך גם העובדה שהיה הראשון בהיסטוריה שהגיע ישירות מהתיכון לכדורסל המקצועני, וכמובן ה"פו-פו-פו", האמירה המפורסמת ביותר שלו. את כל אלה תוכלו למצוא במיליון מקומות אחרים. מה שמבחינתי חשוב במיוחד לזכור, הוא שמוזס מאלון היה הרבה יותר מזה.
בדיוק כמו רבים מראשי הוועד המנהל בחברות ובארגונים - היתה לו השפעה אדירה על כל מה שקורה סביבו. ממש כמותם - הוא עשה פחות או יותר מה שרצה ב"חברה" שלו, אותה חברה שכללה בכל ערב נתון פרקט, שני סלים וכל מה שביניהם, ובעיקר את האזור שמעל ומתחת לטבעות. בדומה לרבים מאותם יו"רים שגיבי כוח והשפעה, הוא הטיל אימה על המתחרים.
ידיד שלי, אוהד מושבע של כל קבוצות הספורט של וושינגטון, סיפר לי פעם על חוויה מעצבת בכיכובו של מוזס, לה היה שותף רק כצופה מהצד, למזלו. זה קרה בעונת 1983-1982 המפורסמת, בה דרסו הסיקסרס - בראשות מוזס וד"ר ג'יי - את הליגה בדרך לאליפות היחידה של השניים. פילדלפיה התארחה בבירה אצל הקבוצה המקומית, שאז עדיין נקראה וושינגטון בולטס.
אחד מכוכבי הבולטס באותה עונה, היה ריק מהורן. מהורן היה אז בסך הכל בעונתו השלישית בליגה, אבל כבר החל ליצור לעצמו מוניטין של שחקן פיזי וקשוח, שלא לומר מלוכלך, מה שיהפוך אותו כמה שנים אחר כך לאחת מאושיות ה"בד בויז" מדטרויט. "ברבע הראשון של המשחק", מספר הידיד, "מאלון עשה צחוק מג'ף רולאנד, הסנטר הפותח של הבולטס. וכשאני אומר צחוק, אני מתכוון לדברים שמן הראוי לדווח עליהם לאמנסטי. אי לכך ובהתאם לזאת, החליט בשלב מסוים מאמן וושינגטון, ג'ין שו, להציב את מהורן על מוזס.
"החילוף ההגנתי הזה לא שינה כמובן למוזס. עם כל הכוח והקשיחות של מהורן, מאלון פשוט לא ספר גם אותו. לא מחזה סימפטי מדי אם אתה אוהד בולטס. בשלב מסוים, מהורן היה מתוסכל עד כדי כך, שביצע על מוזס עבירה בלתי ספורטיבית גם במונחים של אז. התגובה של מוזס היתה כזו, שאני משוכנע שבפעם היחידה בחייו, מהורן קילל את הגנטיקה של הוריו, שלא עשתה אותו פוינט גארד.
"בקיצור, העניינים התחממו, והמאמן הוריד את מוזס לספסל שיירגע קצת. אחד מהצופים, שישב לא הרחק מאיתנו, ניצל את ההזדמנות והתחיל לספר למוזס מה הוא חושב על ההתנהגות שלו בכלל, ועל האילן המשפחתי ובחירות הקריירה של אשתו ואמו בפרט. אחרי 30 שניות שהאיש לא סותם את הפה, מוזס הסתובב. לא אמר כלום, רק הסתובב ונעץ מבט באוהד המקלל. היית צריך לראות את המבט הזה. אני, שישבתי כמה שורות אחורה ושלא היה לי שום קשר לעניין, הצטערתי שלא הבאתי מהבית מכנסיים להחלפה. וזה עוד כלום לעומת האידיוט שקילל. חברים שמכירים אותו סיפרו, שרק שבועיים אחרי זה הצליחו הרופאים לחלץ לו את הלשון מהמעי הגס ואת הלב מהתחתונים".
ועכשיו גם הוא איננו. באמת אחד הגדולים שהיו אי פעם. עם כל הכבוד ליוטיוב, ויש הרבה, לעולם אהיה אסיר תודה על כך שיצא לי פעם אחת לראות אותו בפעולה מהיציע. מוזס היה אז בשיאו. משהו כמו 27 נקודות ו-19 ריבאונדים (כולל ארבעה בהתקפה אחת) אם אני זוכר נכון, אבל בעיקר הנוכחות העוצמתית המדהימה הזו, שהבדילה אותו מכולם עד שלרגעים חשבת שאתה צופה בגרסה חדשנית (והרבה יותר שווה) של גוליבר בארץ הגמדים. כוח שבעצם אתה מצפה לראות אצל יו"ר הוועד המנהל. גם, ואולי בעיקר, אם מדובר בזה של הריבאונדים.
(נכתב על ידי שחר הרמלין)
